מה שווה בין ספר לבורקס? בשניהם יש המון דפים.
מטיאס הוא ספר הבורקס הראשון שקראתי בספרות העברית. בקלות אני יכול לדמיין את יהודה ברקן משחק בסרט את מטיאס של שנות השמונים, בחור בן 26, שללא עוול בכפו, אין שירותים פנויים בבוקר לעכוזו.
מטיאס חולק עם משפחתו דירה קטנה. בחדר אחד נמצאים הוא ואביו, בחדר אחר אמו ואחותו ובחדר נוסף בן אחותו. הצפיפות הזו גורמת למטיאס כל בוקר לא להתפנות בזמן. הוא רק מתקרב לחדר הה

עלילות ספרים הקושרות את הפרטי עם הלאומי/ההיסטורי חביבות עלי. יש בזה ערך מוסף, הסיפור מקבל רקע מוכר וקל להתמקם. פתאום מגיע ספרו של <mark>אלי</mark> שרייבר, די, והוא לא מתמקם בשום זמן ספציפי, אין לו אמירה ספציפית ולמרות זאת, מבחינתי, הוא היה שרייברי לגמרי: כתוב נפלא, משעשע, עוקצני, ממתק לעיניים.
שמו של גיבור הספר לא ברור, אבל מה שברור שהוא שונא ערבים במפורש ובמוצהר, לשנאה הוא גם מוסיף שוטרים. ערבים ושוטרים, מה

מעולם לא נתקלתי בשמו של המחבר, ואני לא יודע אם אני חושף עי"ז אישזהו ניתוק מברנז'ה כלשהי, בכל אופן, לא היה לי עליו שום רושם מוקדפ.
לא אשקר, הכריכה של הספר קצת מסקרנת, ובכל זאת בשילוב עם התקציר של חבורת חדלי אישים ומין הקמת מחנה השמדה נסיוני בישראל, הרגשתי שאני צריך רגע לבדוק מה מדובר. (ולא אשכח את האיזכור שם ההמלצתי של נתן זך).

אז לא ממש נהנתי. הכתיבה משעממת, הרעיון מוזר ולא ברור, וגם ההומור ה

זהו ספר למבוגרים, זהו ספר שלא מיפה דברים ושבשום אופן לא נופל למין-סטרים של ספרים רבים אחרים. הספר מספר על קובץ דמויות ישר<mark>אלי</mark>ות מגוונות ומשונות שלכל אחת מהן חיים מורכבים ומלאים בכל מיני תהפוכות גורל. המחבר בין כולם הוא מקום המגורים שלהם והמפגש שלהם האחד עם השני בבית קפה אחד שהם רגילים להפגש בו כדי לספר על הדברים שלהם.
הסיפור מתחיל במבט של ציפור! זו לי הפעם הראשונה שאני קורא ספר שמכוון ממבטה של ציפ

חבורת בטלנים ישר<mark>אלי</mark>ת, שמחפשת דרך קלה להרויח כסף, מחליטה להקים מיזם תיירותי- מחנה ריכוז. הרעיון ההזוי קורם עור וגידים, אבל התוצאה היא לא מה שחשבו שתהיה... הוגה הרעיון, מודי, הוא בן לניצולת שואה וגרוש ומטופל בבתה המתבגרת של גרושתו ויחד איתו מתאר <mark>אלי</mark> שרייבר גלריה של טיפוסים ישר<mark>אלי</mark>ם (וגם ציפור שמתארת חלק מהעלילה מנקודת מבטה) בצורה שמשלבת אמפטיה וסרקזם.

נתקלתם פעם בספר בורקס אשכנזי? אז הסקירה שלפניכם עוסקת באחד כזה.
גיבור הספר הוא מאירקה פרוכט החיפאי, לוזר מלידה, שטוב לא ייצא ממנו. את הספר קראתי בנערותי, כנראה מיד לאחר שיצא ב-1974. אהבתי אותו אז והוא עמד במבחן הזמן. יש כאלה שלא עומדים במבחן הזמן, כמו תמונתו של דוריאן גריי, שאהבתי בעבר, והיום הוא אוסף של אמירות טרחניות ומשעממות.
את מאירקה אנחנו פוגשים בדיוק כשהוא רוצה לרשום משהו במכולת והמכולתני