"..., כל שנדרש היה מבט אחד בכיוון כלשהו כדי להזכיר לו כי בבייקר, בני איכרים שמחישים את אמם המשותקת לחדר מיון מותקפים בידי טרולים, לא מקבלים את הטיפול הרפואי הדרוש, מוכים כמעט עד מוות ואחר כך נכלאים בתאי מעצר מזוהמים, ...".
בקיצור, אמריקה. האמת שלמלה "אמריקה" יש אסוציאציות קצת שונות אצלי. נראה כי טריסטן אגולף רוצה לקחת את האסוציאציות האלו ולזרוק אותן מכל המדרגות. לקלף את הציפוי הסכריני שמוכרים לנו כל מיני סרטים הוליוודיים, ולחשוף בפנינו את אמריקה האמיתית, כפי שהוא מכיר אותה, להציף למעלה את כל הגועל נפש שמסתתר מתחת לחזות המהוגנת של עיירה אמריקאית שלווה.
כמעט בכל הופעת רוק יש איזה קטע שבו אחד הגיטריסטים מנסה להוציא אותך סופית מאיזון בעזרת דיסטורשנים קטלניים והופכי מעיים. אגולף בוחר לפתוח ככה את הספר שלו. אחרי שניים שלושה עמודים ראשונים כמעט והעפתי את הספר הזה הכי רחוק ממני שאפשר. למזלי בחרתי לנשוך שפתיים ולהמשיך, לתת לפתיחה הקטלנית להתפתח לרומן יפהפה, שהגיבור שלו הוא אחד הפסיכופתים היותר מרשימים שנתקלתי בהם.
כמה שנאה ותיעוב יש בספר הזה. זעם אדיר כלפי המערכת, בתי ספר שמרנים, מערכות חוק מושחתות עד היסוד, עסקני דת חמדנים, היסטוריה מקומית רוויה במעשי טבח, גזענות ואלימות. ומול כל אלה מתייצב נער אחד, גאון אמיתי, מלא ברעיונות מקוריים, מיזנתרופ שלא מוכן להתיישר לפי דרישות החברה, גם כאשר הוא סופג חבטה אחר חבטה.
את החלק הראשון, שמתאר את נעוריו של ג'ון, יותר אהבתי. ההמשך קצת פחות מרשים, טרחני לפעמים, אבל מצד שני הוא הרבה יותר מרתק ומותח. מחמישים העמודים האחרונים כבר לא יכולתי להתנתק פיזית, אתה פשוט שם, תקוע בתוך המציאות המסויטת שאגולף מיטיב כל כך לתאר.
ספר מרשים, שאוחז בך ולא מרפה, שמשאיר אותך עם הרבה מחשבות על החברה האנושית, על היחס לאחר ולשונה, ועל אנשים שהולכים עם האמת שלהם, גם כשהיא מנוגדת לכל הגיון.

מוזר שנתתי לספר רק שלושה כוכבים ועם זאת התעקשתי לסיימו על כל 400 ומשהו עמודיו. לפי דעתי הרעיון כאן מצוין ויכול להחזיק בקלות נובלה מהודקת ואפילו מופתית. מדובר בניסוי חברתי שכמוהו נדיר למצוא בספרות הפופולרית, שהיא ריאליסטית ולא בז'אנר שנוהגים לכנות "ספקולטיבי". מה קורה לחבורה גדולה של אנשים במצבי לחץ? מה קורה להם כשהם עטופים (באופן מילולי באשפה), כיצד הם מתיחסים לשונה ולחוליות החלשות ביותר שלהם ברגע של פחד ותוהו, מה מביא אדם בלתי רגיל לשלוט לטוב ולרע בגורלם של רבים ולהיות כמו חוזה-מושך בחוטים של כוחות כמעט מאגיים של חברה שלמה, איך קטן גורר באופן בלתי צפוי דבר אחר ומביא למפולת שלג איומה בממדיה ויחד עם זאת צפויה מראש..

מבחינת רעיונית הרומן באמת במבריק, מבחינת הביצוע הספרותי לפי דעתי הרבה פחות. הוא מה שמכנים page turner כמעט כמו ספר מתח, אך מרגע מסוים (אחרי שהגיבור עובר את שלבי הגיבוש ומגיע לשלב הביצוע), משהו שם רפטטיבי מידיי, כאילו המחבר ניסה למרוח עמודים על עמודים ללא הצדקה ספרותית רק על מנת לשוות לתוצאה הסופית איזה נפח של סאגה בעלת היקף רחב, ועוד בהרבה מקרים התיאורים נלעסים וחוזרים על עצמם שוב ושוב בווריאציות שונות.

http://blog.nli.org.il/mussach_21_proza

ספורו של איוב מודרני הוא ספור מהמם הנוגע בנימים הכי רגישים בגוף ובנפש ומטלטל אותך טלטלה עזה, או כמו שהילדים של פעם היו אומרים "מוציא לך את הקישקה". מטאור של סופר, פצצה של ספר , לא דומה לשום דבר אחר שאתם מכירים או שנתקלתם. זה מסוג הספרים שאי אפשר להיות אדיש אליהם. או שונאים, ומפסיקים מיד, או אוהבים ומתמסרים לו עד הסוף. אין באמצע. לא אשכח, שקראתיו לראשונה ראשי הסתחרר כאילו לקחתי איזה סם. מחשבות טורדניות התרוצצו בקירבי . זהו ספר קשה לקריאה, תרתי משמע. הן בגלל תכניו והן בגלל סגנון הכתיבה הכל כך יחודי שלו. מי שצולח בשלום את מאה העמודים הראשונים סהדי במרומים שיקרא בו עד הסוף. הספר במהותו הוא ביקורת נוקבת על החברה האמריקאית , על הדעות הקדומות על הבורות ועל צביעותה של הכנסיה. הספור נכתב על עיירה, באזור המערב התיכון של אמריקה אותה מכנה הסופר "שטח הגידול מספר אחת של רוצחים סדרתיים", ואת תושביו הגדיר "פטריוטים צרי אופקים". אין פלא איפוא, שהספר נדחה ע"י 76 מולי"ם באמריקה ולבסוף פורסם דוקא ע"י מו"ל צרפתי ( סיפור הזוי בפני עצמו ). את "יצירת המופת" הזאת (אין שום דרך אחרת להגדירה ) רק גאון כטריסטן אגולף יכול היה לכתוב כשהוא בן 26 בלבד. ( את הכתיבה של הספר החל בגיל 21 ). שוו בנפשכם עלם צעיר שהחלב עדין לא יבש על שפתיו, וטרם עמד בצמתים הסואנים ביותר של החיים, מגיע לכאלה תובנות, כאלה מסקנות, ולשלמות מחשבתית וביקורתית שכזו . גאון כבר אמרתי. מצד שני ( תמיד יש את הצד השני ) אחד שנושא בקרבו כאלה מטענים רגשיים, כנראה לא בדיוק בריא בנפשו. מה שמסביר כנראה את זה שבשנת 2005 בהיותו בן 33 שם קץ לחייו.
תוספת לביקורת שהוספתי בדיעבד בנובמבר 2016. מי שרוצה להבין את אמריקה של הבחירה בטראמפ שיקרא את הספר

שנון, חד ומיוחד, כשרוני, מעניין ויחודי.

ג'ון קלטנברונר נולד בעיירה קטנה ופרימיטיבית במערב ארצות הברית. מילדותו ועד בגרותו הוא עובר מסכת של התעללות מצד כל הנמצאים סביבו. בבית הספר הוא מושא ללעג ובבית חייו קשים לא פחות. אביו נפטר ואמו חולה. בעלי אינטרסים שמריחים את האפשרויות לנשל את ג'ון מירושתו מתמרנים את האם החולה ומשאירים את ג'ון ללא נכסים.

מגיע שלב בו ג'ון מחליט להשיב כגמולם לכל אלו שפגעו בו..

זו יצירה טראגית בעלת פרץ של כשרון נדיר ומקוריות.

לחשוב שהסופר קיבל 76 מכתבי דחיה ממול"ים בארה"ב לספרו זה ולבסוף הוציא את הספר בצרפת, מה עבר למול"ים האלה בראש?

מאה העמודים האחרונים קצת נמרחים יותר מידי, אבל בסך הכל עדיין 5 כוכבים יפים.

לכל מי שרוצה להריח/לטעום את אמריקה האמיתית, זו שבית הספר התיכון הוא פסגת חייהם של אנשים, שהמחוז בו נולדו האנשים הוא כפי הנראה גם המחוז בו ימותו מוזמן לקרוא את הספר. זהו ספר על אמריקה שכל קשר בינה לבין "ניו-יורק" הוא מקרי בהחלט. שכל קשר בין ה"אדומי צוואר" (למישהו יש תרגום טוב יותר ל-red necks... :-)) לאנשי הבוהמה של החוף המערבי לא קיים. זהו ספר עם תיאורים חריפים שלא עושים הנחות לקורא. אני סבור שכל מי שקרא את "ענבי זעם" ואהב (איך אפשר שלא...) יחוש אותו הדבר כלפי "אדון החצר". אם לא היה מתאבד בדמי ימיו, אני חושב שטריסטן אגולף היה הופך לג'ון סטיינבק החדש של אמריקה. מומלץ ביותר.

בתור אחת שחוטאת מפעם לפעם בכתיבה חובבנית אני לעיתים מסתכלת על ספר בעיניים מעט שונות.

אני אוהבת לדמיין לי את הסופר/ת כאשר הם שוקדים על מלאכת הכתיבה, לא משנה מה אני קוראת אני משתדלת לזכור כי מישהו במקום כלשהו בעולם השקיע בדפים האלו את מחשבותיו ומהוויו ואני נוטה לחלוק לכך כבוד.

כשקראתי את אדון החצר, יכולתי לדמיין את אגולף יושב ברחוב עמוס אנשים, בפריז, אוחז ביד גיטרה,
ומפעם לפעם כשאנשים ממהרים ולא שמים לב הוא מוציא דפדפת צהובה ובעט נובע טווה את הספר הזה.

ייתכן כי כל אותם הפרצופים ברחובות העמוסים חילחלו לתוך הסיפור ודמות זעופה של בוגר נרגן קיבלה חיים בזכותו.

יש בספר הזה משהו יוצא דופן, הרגשה של פנטזיה, חיים מוזרים בחבל התירס אך גם משהו אנושי עד כדי גועל, בצורה הטובה ביותר, טבעיים אנושיים, שהיינו מעדיפים לשכוח שהם קיימים מקבלים עוצמה מיוחדת.

סיפורה של עיירה, סיפורו של ילד-איש, סיפור של חברה הדוחה מעליה את השונה, שדובקת במוכר ומייצרת מציאות לא אמיתית בהתאם לנוחויותם.
יש המון רגעים של תיאורים יוצאי דופן, מעוררי חלחלה אבל פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.

גם כאשר הילד הקטן, רואה את עולמו חרב עליו, הוא מופשט פיזית ונפשית מהדברים היקרים לו מכל, וברגעים של אי-שפיות זמנית, עולה מתוכו קול שגורם לו בלי ידיעה להמשיך להילחם.

לא היה לי קל לסיים לקרוא את הספר הנ"ל, חבל התירס הוא מקום נורא לגדול בו, הדמויות המתוארות הן נבובות, קמלות וחסרות ייעוד, החיים בחבל התירס הם אפורים.

באיזה שהוא שלב, לקראת סוף הספר הרגשתי שמעבר לסיפור יוצר הדופן אגולף מכוון ביקורת על החברה באופן כללי, מהו הדבר שמונע מאיתנו לקבל את השונה? למנוע ממנו להגשים חלומות? האם זה הפחד שלנו משינוי? או הפחד של החברה מהצלחות של האחר?

ייתכן שהוא אף שולח מספר מילים לחיים שהותיר מאחור, בחור בשנות העשרים היוצא לצוד חלום, ובעצם כתיבת הספר הזה הוא פונה ואומר לכולם:

"אדם יכול לרדוף אחר החלומות שלו עד לסוף העולם, גם אם זה אומר לזנוח הכל, ורק לנגן ולכתוב על מרצפת רחוב"

ספר מבריק.

ספר מטלטל. היאוש הולך וגובר לאורך העלילה, ללא תקווה, ללא קרן אור. סיפור של 'עלובי החיים', שמציג מציאות אמריקנית מהזווית הקודרת ביותר. הכתיבה היא פרץ של כישרון ספרותי, עם יכולת מופלאה להמחשה גם אם התיאורים לפעמים קשים. אני חושב שמדובר בפנינה ספרותית שחבל להחמיץ, גם אם יש חלקים מתארכים מידי בספר

ספר מבריק, ללא ספק אחד הטובים שקראתי.
הוא נוגע ללב, משעשע וטראגי כאחד.
הספר נבנה בשיטתיות של טלאי עלטלאי ליצירת התמונה כולה.
החלק הראשון מצריך קריאה איטית, אבל המאמץ שווה ומשתלם בהמשך, ככל שמתקדמים מבינים כמה הוא מבריק.
ספר מורכב, למי שלא אוהב ספרים מורכבים זה כנראה לא הספר בשבילו, למי שרוצה לקרוא ספר מורכב זהו הספר האולטימטיבי.

בייקר היא עיירה במערב התיכון של ארה"ב, היכן ששני דברים הרסניים שולטים באנשים הגרים שם ומובילים אותם לשנאה עיוורת אחד לשני: התנ"ך – גורם רב עוצמה לשנאה, ואלכוהול. שניהם וכל אחד לחוד עוד לא עשה טוב לאיש.
ג'ון קלטנברונר הוא בנו של פורד קלטנברונר. לעובדה זו אין חשיבות יתרה. האב היה שני בסולם ההיררכיה לבעל מכרות עשיר. תאונת פיצוץ מסתורית הביאה למותו והחקירה מעולם לא העלתה דבר. הבן נולד לאחר מות האב, נותר לגור עם האם בחווה ההולכת ומוזנחת.
יום אחד החליט ג'ון הילד הצעיר לשקם את החווה. איכשהו בתחושה פנימית הוא ידע שהוא לא ישיג דבר בלימודי בית הספר, לא תחושה יוצאת דופן מאחר ובית הספר מעניק לעיתים רחוקות ערך מוסף באמת. אבל מדובר בילד בן 10 המרגיש שיש לו מה לעשות יותר בחווה מאשר בבית הספר, שם הוא יושב ובוהה ולא מתחבר לשום ילד. אז הוא באמת קם ועושה. עד מהרה החצר משנה פניה, הטרקטור קם לתחיה לאחר שיקום ותחזוקה קיצוניים, תרנגולות מטילות נקנות, גם כבשים ויונים. גן ירק נשתל, הביצים נמכרות עד מהרה, כך גם בשר התרנגולות המתרבות ואף צמרן של הכבשים נמכר היטב. עסק קטן קם לו תחת עיניה הלא מאמינות של האם, שבעצמה כמעט ואינה תורמת דבר.
ג'ון הצעיר מעדיף לבלות יותר ויותר בחווה בעבודה קשה, אבל מנהל בית הספר מעדיף לשלוח שוטרים לקחתו לבית הספר. האם לצד בית הספר, בית הספר לצד האופל. למרות הכל, החווה משגשגת ומשתכללת, הילד הצעיר הוא אוצר בלום של ידע הנוגע לכבשים, לירקות ותרנגולות. כל זאת עד שיום אחד בוגד בו מזלו וכל עמלו של הילד המבריק הזה פשוט נשטף בטורנדו מחריד. זה מתחיל במותה המסתורי של הכבשה איזבל, החזקה בכבשים, ממשיך בטורנדו ומגיע לשיא מצמרר במחלת האם, מחלה מסתורית המביאה לאובדן החווה.
מחיות החווה נותר מעט, אם בכלל, האם נלקחת לבית החולים ונופלת לטרף מהיר לנציגות האל עלי אדמות – הנשים המתודיסטיות בכלל ומעליהן הורטנס המתודיסטית בפרט, המוודאת שאכן כל חולה יתרום את רכושו ל"כנסיה", שעשתה הכל למענו על ערש דווי. ג'ון מביט בעיניים רושפות באותן נשים נוראיות ובהורטנס, המשכנעות את אמו לוותר על החווה בתמורה לטיפול ותרופות. מפה לשם זה מביא את הנער בן ה-15 למעצר ומאסר לאחר האשמה בירי בשוטרים.
השליש הראשון של הספר אמנם נגמר בטורנדו, אבל מתאפיין בהוריקן. לא משנה ההבדל בין הסופות, משנה התחושה של הקורא, הנותר חסר נשימה לנוכח ההמצאה האנושית, היכולת ליצור כמעט הכל מכלום וזאת בסיוע ילד בן 10 המקדיש שליש מחייו ליצירה רבת הוד, עד לנפילה הגדולה בגיל 15. אז נכנס לתמונה יצר ההרס האנושי, זה הבא בדמות נציג האל עלי אדמות, מאותם נציגים חמדניים, שולחי ידיים רעבתניות לחלשים ביותר – נשים חולות וילדים חסרי ישע, ומותירים אחריהם צער, יגון וכאב.
תיקון הרי צריך.
שני השלישים הנותרים של הספר נופלים רובם לשיממון, לחזרתיות, לניסיון לתפוש את גדולת האדם בקרניו. זה ממש לא מסתייע. אם השליש הראשון היה ממש מרומם נפש, השאר פשוט מיותר. כל הזמן מחכים שיגיע הפיצוץ הגדול, הרי מקבלים רמזים דקים כפיל שהנה יקום לו עוף החול מהמדורה המעשנת ובסוף, מה בסוף, כלום.
מה כן?
ג'ון קלטנברונר משתחרר מהכלא לאחר 3 שנים של שרות על ספינת מסחר בנהר בתנאי שימצא עבודה ויבקר אצל קצין בריאות נפש מסוים. התנאי האחרון מתברר כתנאי שאין לעמוד בו: ג'ון מוצא עצמו מול פסיכולוג צעיר ונידף ברוח, כזה האמור לשקם אותו, כשלאחר שיחה קצרה וסתמית הוא מבקש ממנו לחתום על מסמכים. לפתע קולטת עינו של ג'ון את המילה הורטנס, זו האמורה שוב להיות אחראית על שיקומו, חבית אבק שריפה קטנה מתפוצצת והוא מודיע שתחת שום תנאי שבעולם לא יקום ולא יהיה. הצעיר נבהל, האסיר על תנאי מסתלק וחוזר עם עוגה עד מהרה להשכין שלום. הרי זה יעלה לו בדמים. אלא שפגישה נוספת אין וכל תיקו על כל מסמכיו נעלם.
כדי לא לייגע אתכם יתר על המידה ארמוז מה היה התיקון: ג'ון מצא עצמו עובד כזבלן. כן, זה התלוי ממשאית ומניף שקיות אשפה פנימה. מילא שזה לא עיסוק ממש ריחני, אבל יחס התושבים בבייקר מסריח ממש. ג'ון גורם לפריצת שביתה, ערמות האשפה נערמות ומכאן, וזה נמשך שבועות, כל הסחי האנושי פורץ ועולה על גדותיו בבייקר החסודה.
אם נדמה לכם שזה מסופר בכישרון גדול ומגיעים לקרשנדו הסופי המובטח, משהו שיותיר אתכם פעורי פה, עתוקי נשימה ומפלבלים בעיניים, תמשיכו לדמיין. מצד שני, אם אתם ממש חייבים לקרוא, תקראו. אני לא ממש ממש ממליץ. החלק הראשון שווה.