"..., כל שנדרש היה מבט אחד בכיוון כלשהו כדי להזכיר לו כי בבייקר, בני איכרים שמחישים את אמם המשותקת לחדר מיון מותקפים בידי טרולים, לא מקבלים את הטיפול הרפואי הדרוש, מוכים כמעט עד מוות ואחר כך נכלאים בתאי מעצר מזוהמים, ...".
בקיצור, אמריקה. האמת שלמלה "אמריקה" יש אסוציאציות קצת שונות אצלי. נראה כי טריסטן אגולף רוצה לקחת את האסוציאציות האלו ולזרוק אותן מכל המדרגות. לקלף את הציפוי הסכריני שמוכרים לנו

מוזר שנתתי לספר רק שלושה כוכבים ועם זאת התעקשתי לסיימו על כל 400 ומשהו עמודיו. לפי דעתי הרעיון כאן מצוין ויכול להחזיק בקלות נובלה מהודקת ואפילו מופתית. מדובר בניסוי חברתי שכמוהו נדיר למצוא בספרות הפופולרית, שהיא ריאליסטית ולא בז'אנר שנוהגים לכנות "ספקולטיבי". מה קורה לחבורה גדולה של אנשים במצבי לחץ? מה קורה להם כשהם עטופים (באופן מילולי באשפה), כיצד הם מתיחסים לשונה ולחוליות החלשות ביותר שלהם ברגע

ספורו של איוב מודרני הוא ספור מהמם הנוגע בנימים הכי רגישים בגוף ובנפש ומטלטל אותך טלטלה עזה, או כמו שהילדים של פעם היו אומרים "מוציא לך את הקישקה". מטאור של סופר, פצצה של ספר , לא דומה לשום דבר אחר שאתם מכירים או שנתקלתם. זה מסוג הספרים שאי אפשר להיות אדיש אליהם. או שונאים, ומפסיקים מיד, או אוהבים ומתמסרים לו עד הסוף. אין באמצע. לא אשכח, שקראתיו לראשונה ראשי הסתחרר כאילו לקחתי איזה סם. מחשבות טו

שנון, חד ומיוחד, כשרוני, מעניין ויחודי.

ג'ון קלטנברונר נולד בעיירה קטנה ופרימיטיבית במערב ארצות הברית. מילדותו ועד בגרותו הוא עובר מסכת של התעללות מצד כל הנמצאים סביבו. בבית הספר הוא מושא ללעג ובבית חייו קשים לא פחות. אביו נפטר ואמו חולה. בעלי אינטרסים שמריחים את האפשרויות לנשל את ג'ון מירושתו מתמרנים את האם החולה ומשאירים את ג'ון ללא נכסים.

מגיע שלב בו ג'ון מחליט להשיב כגמולם לכל אלו שפגעו

לכל מי שרוצה להריח/לטעום את אמריקה האמיתית, זו שבית הספר התיכון הוא פסגת חייהם של אנשים, שהמחוז בו נולדו האנשים הוא כפי הנראה גם המחוז בו ימותו מוזמן לקרוא את הספר. זהו ספר על אמריקה שכל קשר בינה לבין "ניו-יורק" הוא מקרי בהחלט. שכל קשר בין ה"אדומי צוואר" (למישהו יש תרגום טוב יותר ל-red necks... :-)) לאנשי הבוהמה של החוף המערבי לא קיים. זהו ספר עם תיאורים חריפים שלא עושים הנחות לקורא. אני סבור שכל

בתור אחת שחוטאת מפעם לפעם בכתיבה חובבנית אני לעיתים מסתכלת על ספר בעיניים מעט שונות.

אני אוהבת לדמיין לי את הסופר/ת כאשר הם שוקדים על מלאכת הכתיבה, לא משנה מה אני קוראת אני משתדלת לזכור כי מישהו במקום כלשהו בעולם השקיע בדפים האלו את מחשבותיו ומהוויו ואני נוטה לחלוק לכך כבוד.

כשקראתי את אדון החצר, יכולתי לדמיין את אגולף יושב ברחוב עמוס אנשים, בפריז, אוחז ביד גיטרה,
ומפעם לפעם כשאנשים ממהרים

ספר מטלטל. היאוש הולך וגובר לאורך העלילה, ללא תקווה, ללא קרן אור. סיפור של 'עלובי החיים', שמציג מציאות אמריקנית מהזווית הקודרת ביותר. הכתיבה היא פרץ של כישרון ספרותי, עם יכולת מופלאה להמחשה גם אם התיאורים לפעמים קשים. אני חושב שמדובר בפנינה ספרותית שחבל להחמיץ, גם אם יש חלקים מתארכים מידי בספר

ספר מבריק, ללא ספק אחד הטובים שקראתי.
הוא נוגע ללב, משעשע וטראגי כאחד.
הספר נבנה בשיטתיות של טלאי עלטלאי ליצירת התמונה כולה.
החלק הראשון מצריך קריאה איטית, אבל המאמץ שווה ומשתלם בהמשך, ככל שמתקדמים מבינים כמה הוא מבריק.
ספר מורכב, למי שלא אוהב ספרים מורכבים זה כנראה לא הספר בשבילו, למי שרוצה לקרוא ספר מורכב זהו הספר האולטימטיבי.

בייקר היא עיירה במערב התיכון של ארה"ב, היכן ששני דברים הרסניים שולטים באנשים הגרים שם ומובילים אותם לשנאה עיוורת אחד לשני: התנ"ך – גורם רב עוצמה לשנאה, ואלכוהול. שניהם וכל אחד לחוד עוד לא עשה טוב לאיש.
ג'ון קלטנברונר הוא בנו של פורד קלטנברונר. לעובדה זו אין חשיבות יתרה. האב היה שני בסולם ההיררכיה לבעל מכרות עשיר. תאונת פיצוץ מסתורית הביאה למותו והחקירה מעולם לא העלתה דבר. הבן נולד לאחר מות האב, נ