ביקורת ספרותית על הסוף - 2 כרכים - המאבק שלי #6 מאת קרל אובה קנאוסגורד

---

המסע רב השנים בנבכי חייו של קארל אובה קנאוסגורד הגיע לסיומו בספר ארוך מאוד ומרשים. סיום ראוי לסדרה ראויה שעוד ידובר בה. זוהי סדרת ספרים ייחודית בנוף הכתיבה האוטוביוגרפיות ולדעתי היא מהווה המשך ישיר, גם מהבחינה הרעיונית וגם מהבחינה הטכנית, לכתביו של מרסל פרוסט ובמיוחד למסע שלו בעקבות הזמן האבוד. הזמן הוא תחילת המאה ה-21, המקום נורבגיה-שבדיה, רוח הזמן היא שקיעת האינבדואום, תחילת ההתבצרות של פוליטיקת הזהויות, ניצניו הראשוניים של עידן הפוליטיקלי קורקט, של תנועות המחאה של קבוצות המיעוט והשוליים. הספר האחרון נכתב ופורסם בשנת 2011. תורגם אצלנו באיחור של יותר מעשור, אך מעניין לבדוק את קריאת הזמן של התקופה ההיא שכבר שונה כל-כך משלנו. הסיפור של קנאוסגורד ייחודי מאספקטים רבים, אתמקד בשניים מהם: הרעיוני והטכני.

מבחינת טכניקת הכתיבה קנאוסגורד חותר תחת כל מה שנחשב נכון וראוי לכתיבה גבוהה, נגד כל מה שמלמדים, ולמדו אותי למשל, לכתוב בסדנת כתיבה. זה אומר שימוש מוגבר בסימני פיסוק כמו שלוש נקודות וסימני קריאה; כשהוא צוחק אין לו בעיה לכתוב חה...חה...חה; כשהוא בוכה זה אווווווו....זה גם אומר רמת דיוק מפורטת ביותר לפעולות בסיסיות: הכנסתי את הפתק לכיס השמאלי, פתחתי את דלת הכניסה ביד ימין וביד שמאל החזקתי את יון (בנו הצעיר) ובעזרת הרגל דחפתי את פח האשפה. הכתיבה הזאת משרתת היטב את הצד הרעיוני של הפרויקט הקנאוסגורדי שאדון בה בהמשך. לפי דבריו של הסופר, בראיון שנתן לידיעות אחרונות לרגל תרגום הכרך האחרון בסדרה, העדיף קנאוסגורד ללכת על כמות ולא על איכות. בדברים אלה של קנאוסגורד יש מידה של ציניות. הרי התקבלותו של הספר בחוגים שונים בחברה הקוראת, מ"הנמוך" ל"גבוה", הייתה שיר הלל ואף למעלה מזה. הוא כונה על ידי מבקרים רבים, כולל אצלנו בישראל, כסופר הטוב ביותר החי כיום. הסדרה נמכרה בלמעלה מחצי מיליון עותקים בנורבגיה, מדינה שחיים בה פחות מחמישה מיליון תושבים. בכל מקרה בספרים המוקדמים והמאוחרים לסדרה הוא אכן כותב "נכון", הולך על איכות ופחות על כמות. מאפיין נוסף של הכתיבה הקנאוסגורדית הוא שילוב של פרקי עיון, או יותר מדויק מסות לצד תיאורי היומיום. הספר נע בין שני הנושאים האלה לאורך כל כרכי הסדרה ומגיע לשיא בכרך האחרון שבו מסה ארוכה מאוד, למעלה מ-400 דפים, על ה-אני מול ה-אנחנו בספרות וכיצד זה לידי ביטוי בחייו של אדולף היטלר מהולדתו ועד להפיכתו לפיהרר של גרמניה בשנת 1933.

מבחינה הרעיונית קנאוסגורד מנסה להחזיר את האני שאבד במחצית השנייה של המאה ה-20 לטובת דימויי טלוויזיה וקולנוע וביתר שאת למסכי המגע שנכנסו לחיינו. העולם עפ"י קנאוסגורד הפך לכזה שניתן לעשות בו מניפולציות באופן המוני. המגע הבלתי ישיר עם הטבע, עם נופיו ועם הרוח האנושית הפשוטה אבד לנו. לכן כל פסקה של קנאוסגורד מלאה בתיאורי יומיום פשוטים, הוא מספר באריכות על פעולה פשוטה כמו הכנת נקניקיות ותפוחי אדמה, או מתעכב שעות על אמירה מעליבה של חבר משפחה, כך הוא מחזיר אותנו להתמודדות הבוטה עם החיים. היה לקנאוסגורד קל ליפול אל תוך מלכודת. מלכודת רומנטית-נוסטלגית כזאת שגורסת בעיניים מצועפות מייאוש ש'פעם היה יותר טוב' ש'הנוער של היום זה לא הנוער של פעם, ש'היום אין ערכים' וכו' וכו'. אולם קנאוסגורד נמנע מהמלכודת הזאת בכך שהחיכוך עם החיים אינו רק רומנטי. אמנם הוא נהנה להפליג בתיאורי טבע ומזג האוויר, אבל ברמת היומיום, החיים האישיים, הוא מעמת אותנו עם הצדדים הפחות נעימים שלהם: הצער בגידול ילדים, הניכור הזוגי לאחר שנות נישואים בודדות, התמודדות עם אבא רשע ואלכוהוליסט, ולאחר שהספר פורסם - עימות עם בני משפחה קרובים שהגיע עד לבית המשפט.

הכרך האחרון של הספר עוסק בהתקבלותה של הסדרה בדעת הקהל ובעיקר בקרב בני המשפחה. קנאוסגורד מתמודד עם דודו, אחיו של אביו, שלא מרוצה מהאופן שבו אימו ואחיו מתוארים בספר. דודו מאשים את קנאוסגורד כמי שהמציא דרמות רק כדי לזכות בפרסום. קנאוסגורד מקבל את זה באופן קשה מאוד. לאורך עמודים רבים אנו שותפים ללבטים שלו ולכך שהוא מעמיד את הזיכרון שלו, זיכרון אדיר שמהווה המקור הבלעדי לספר, בסימן שאלה. מסקנתו של קנאוסגורד מעניינת. אמנם הוא מסכים למחוק את השמות הפרטיים של בני משפחתו הזועמים, אביו נקרא רק אבא בלי ציון שמו, אך הוא לא מסיר או מצנזר דבר מסיפור חייו לצד אביו. הרי זה אבא שלו. ככה -הוא- זוכר אותו. אילו הצדדים ש-הוא- למד להכיר באביו.

כפי שכתבתי הכרך האחרון של הסדרה חריג באורכו. הוא מכיל מסה ארוכה מאוד ומפורטת על ה"אני" בספרות וממשיכה באופן חצי תמטי חצי אסוציאטיבי, לביוגרפיה על היטלר. הסדרה להזכירכם נקראת 'מאבקי', כשם ספרו של היטלר שפורסם בשנת 1925 לאחר שהותו בכלא לנדסברג. קנאוסגורד מנגיד את כתיבתו שלו לזאת שהיטלר בכך שהיטלר כתב ל-אנחנו מסוים. היטלר בכתיבתו נמנע מהצגת צדדים אנושיים בחייו, אלא אם הם תורמים לאותו אנחנו, אנחנו שמציב את האחר מולו בצורה חושפנית ומסוכנת. המסה מרתקת ומעניינת ויש בה ביקורת מצוינת על כתיבה ביוגרפית, בעיקר של זו של איאן קרשו שכתב על היטלר מבעד משקפת צרה. כל מעשיו של היטלר לפי הביוגרפיה הזאת - כך עפ"י קנאוסגורד - נשפטים באופן שלילי גם אם הם התרחשו בילדותו ובנעוריו, הרבה לפני הפיכתו של היטלר לנאצי אנטישמי. הגישה של קנאוסגורד להיטלר ממשיכה באיזשהו אופן את גישתו של קרשו. זוהי הגישה האינטנציונליסטית - גישה המעמידה את השואה ואת הפיכתה של גרמניה לדיקטטורה רצחנית בהיטלר עצמו. זוהי תפיסה שגורסת שכדי להבין את השואה צריך להבין את היטלר. גישה קיצונית יותר שלה מנתחת באופן פסיכולוגי את היטלר על מנת להבין את התוצאות הנוראות של מעשיו ומעשי עושי דברו בגרמניה.

אומר בקצרה שנהניתי מאוד מהמסע הזה בכרכי הסדרה ונהניתי מאוד בקריאת הכרך האחרון והמרשים הזה. אני ממליץ לבלוע את הסדרה ברצף, דבר שלא התאפשר לי מטעמים טכניים, המתנה להוצאת הכרכים על ידי מודן (שאיחרו מאוד בשחרור הספר האחרון). קנאוסגורד מספר שרצה להוציא את הספר בשלושה כרכים, ולאחר מכן התלהב מהרעיון להוציא אותה בשניים עשר כרכים בהפרש של חודש זה מזה, אולם עקב קשיים טכניים של הוצאת הספרים הדבר לא התאפשר. בסוף הם החליטו להוציאו בשישה כרכים. שתי פעימות של שלוש כל אחת בהפרש של חצי שנה, דבר שהצריך עריכה אחרת, שונה מהכוונה המקורית. בכל מקרה התוצאה של הניסוי הזה מרשימה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהתוודעתי לסדרת הספרים הזאת. נתקלתי בספר הראשון לצד סדרה אחרת שהתחילה להתפרסם - סדרת הספרים הנפוליטניים של אלנה פרנטה - אני שמח שהקשבתי ללב ולקחתי את "מאבקי".
תם הטקס.


נ.ב - אם משתמע חלילה שיש לי ביקורת כלפי מודן בגלל ההתעכבות בהוצאת הכרכים אז לא כך היא. מודן הפיקה סדרה ראויה בפורמט מהודר ונוח לקריאה. כבוד רב מגיע גם למתרגמת דינה מרקון על תרגום קולח ויפה לעברית. צר לי רק על דבר אחד, שבחרו במודן לפצל את הספר האחרון לשני כרכים ועוד בחלוקה מוזרה שבה כרך אחד מכיל 370 עמודים והשני את השאר (700 פלוס). לא ברורה הסיבה, אולי חוץ מזו הכלכלית, 168 ש"ח מחירו הקטלוגי של הספר. מוגזם.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על הסוף - 2 כרכים - המאבק שלי #6