כבר ארבעה ימים אני כותב אליך, מביט בטקסט בחוסר שביעות רצון, על גבול התיעוב העצמי, ומוחק ושוב כותב. אני יכול לנסח מגילות על חוסר יכולתי להסביר את הבנאליה המכשפת של קנאוסגורד. אני חש חובה להנכיח בכתב את הבזקי הנוירונים שלי נוכח הטקסט של קנאוסגורד אבל לא אהיה מרוצה משום דבר שאכתוב, כי הקסם של קנאוסגורד מסוכן; כי הוא גורם לי לחשוב שקל להפליא להביט לאחור ואז לכתוב את זה. הוא עלול לייצר מבול של גרפומנים, חקיינים מפלסטיק זול ומתפורר, שבטוחים שגם הם יכולים. הראה לי איך מנגנים בגיטרה, הוי, כמה פשוט זה נראה, תן לי את הגיטרה ועכשיו תורי לנגן, ואין לי פאקינג מושג איך עושים את זה. האצבעות שם, אבל המוזיקה לא יוצאת.
רוב חיי, כשהייתי נכשל בנסיון לעצב את מחשבותי בכתיבתי, הייתי מתעב את עצמי על כשלוני, רואה בקיומי סרח עודף חברתי, תרבותי, אבולוציוני. בשנים האחרונות אני זולג לאט לאט, כמעט מבלי משים, להפרדה בין עצמי לבין הכתיבה. אני מתעב פחות את עצמי, את עצמיותי, ויותר את אי ההצלחה שלי בניסוח; את העובדה שכל רעיון שבהיוליותו עולה בי צלול ונוצץ כגביע קריסטל על שולחנו של קיסר הבסבורגי, מידלדל כקונדום לאחר מעשה כשהוא פרוש בכתב. כשאני נכשל בניסוח אני מנסה לא לראות בכך כשל מהותי בי, המעיד על נידונותי לגיהינום; אני מנסה לחלחל לתוך עצמי את ההרגשה שהכישלון שלי בהנחת עצמי מחוצה לי, אין פרושו שאני כישלון. אני מנסה לנתק בין משמעותה של הכתיבה והדברים שמנסים לתפוס באמצעותה, לבין מהותם של החיים. אולי זה קשור לעובדה שיש לי משפחה לדאוג לה, משפחה שהלבטים הנפשיים והחיבוטים האמנותיים שלי מעניינים אותה כקליפת השום; אולי זה קשור לעובדה שיש לי עבודה שמחזיקה אותי בריטואל של מעשים ולוח זמנים, כמו דת, כמו קירות שתומכים גג שלא ייפול; אולי זה קשור לעובדה שאני מתבגר ומתעייף והסבלנות שלי כלפי עצמי וכלפי סובבי פוחתת ולכן אני פחות שש להעמיד את סבלנותי בנסיון; אולי מכיוון שאני כותב בינוני, ולכן אני חייב לנסות לנתק בין הכתיבה והחיים, כדי שלפחות החיים יצליחו; ואולי זה בגלל שילוב של כל העובדות האלה, כמו כימותרפיה והקרנות נגד סרטן אלים.
לא מצאתי ביקורות טובות בעברית או באנגלית שלוכדות את ההגדרה החמקמקה של מעשה הספרות הטוטלי שקנאוגסורד עושה, ברמה של גרגרי המלח ששוקעים בקרום הדק של ביצת העין הרכה. אשתי לא סובלת אותו כי הוא מתאר את החיים העירומים בלי פרשנויות מייפות (וכמעט בלי עלילה, כי, כמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה). אני לא יכול להפסיק לקרוא אותו מאותה סיבה בדיוק.
אתה לא תאהב את קנאוסגורד. אתה תביט בו בחשדנות כי הכתיבה שלך נובעת מהתפיסה שכל כתיבה היא בדיון, גם כתיבה אוטוביוגרפית. הוא לא מסוגל להתפשר. הוא לא עושה לעצמו הנחות. הוא כותב את הדברים כפי שהוא זוכר אותם, גם אם זה מביך אותו או מציג אותו במערומיו, בהשפלתו או בשפלותו. בספריך אתה משתעשע ברעיון האדם הכותב. אתה מסוגל באמצע סיפור המעשה לעבור לדיון באפשרויות שהכתיבה מזמנת ובמהותו של מעשה הכתיבה, על החיים האלטרנטיביים שהוא מאפשר. בכתיבתך אתה מדי פעם תופס מרחק אירוני או פילוסופי. קנאוסגורד מתנכר לזה. הרצינות שלו תהומית. עבורו - וכך הוא גם הודה בכמה ראיונות - הכתיבה הבדיונית היא מחסום. רק מרגע שהחל לכתוב את חייו, השתחרר.
המתכון שדוף: הרהור אקזיסטנציאליסטי על מצבו של האדם בחברת ההמונים הפוסט-תעשייתית המנוכרת, כרוך עם מאות מיני-ביקורות ספרות וחברה ותובנות על טבע האדם, ארוז בתירוץ קלוש של עלילה בנאלית בסגנון "סופר נורווגי עובר מאוסלו לעיר הגדולה שטוקהולם ומתמודד עם קשיי ההורות והזוגיות". תשעים ותשעה ממאה היו מייצרים מהמתכון הזה עיסת נייר למיחזור אבל אצל קנאוסגורד כל ארוע אקראי ובנאלי נטען בתחושת גורליות, חיוניות, כמעט איום, כאילו נמתח מנקודת הזמן שבה התקיים הישר אל העתיד, אל ההווה שלנו ואל ראשית חייו-שלו בו-זמנית. קנאוסגורד יוצק ממד של אפוס לכל פעולה. הוא יוצר את הקורא כגיבור חייו-שלו. אחד המבקרים הגדיר את כתיבתו של קנאוסגורד, "לקרוא ביומן אישי ולמצוא שם את המחשבות שלך." לדברי חברתו לשעבר, הכתיבה שלו היא: "אני הולך לתת לך אגרוף באף ואז לקחת אותך לבית חולים, אבל אני הולך לעשות את זה בכל זאת." דרוש הרבה אומץ, או יאוש, כדי לכתוב על קרובי משפחה, בזהויותיהם האמתיות, דברים שליליים. אבל קנאוסגורד לא מתפשר, כי הוא חייב לנסות להבין מי הוא, מאיפה הוא פועל, מה עושות לו דמויות ויצירות ספרותיות, מחזאיות, היסטוריות, ואת כל אלה הוא לא יכול להבין במנותק מחייו האישיים. הוא מנתח באכזריות קרת רוח, מיואשת, את ההורות, העידן המודרני, ההיסטוריה, האמנות, המתח בין חיי הרוח לבין חיי המעשה שעל כורחו הוא נאלץ לחיות, בין חיתולים, מזון תינוקות ומרדף אחר היומיום החומרי. הגות צריכה מיטה לישון בה, אוכל לאכול, אנשים להסתדר עמם ומוציא לאור שיפרסם - וכולם משמשים את קנאוסגורד להגדיר את מצבה של ההגות הטהורה ביחס לעולם המעשה שעמו היא נאלצת להתמודד. הוא גומר לכל הסופרים בכל העולם לאורך כל ההיסטוריה את כל מה שיש להם להגיד. אני הופך דף וחושב: בלתי אפשרי שזה יימשך כך; מתישהו ייגמרו לו הרעיונות, התובנות; מתישהו התנועה בחלל, בזמן ובמוח תיעצר; מתישהו משהו יחרוק, יצרום, יתקלקל, יעצור. לא יכול להיות שיש עוד מאותו דבר בעמוד הבא. אבל טעיתי בנושא שלא ייתכן שטעיתי בו, ובכל זאת טעיתי. הוא רץ מחיתולים לניוטון, מארוחת ערב קנויה בדוכן ג'אנק פוד לאקזיסטנציאליזם הורי, ממסיבת ילדים שנואה לדויסטויבסקי, תוקע תובנות למוח בקצב של אקדח סיכות.
אני מתאפק מלהביא ציטוטים. הנה רק אחד: "לא נותר דבר מכל רגשותיי כלפי אלה שזה עתה ביליתי כמה שעות במחיצתם. הם היו יכולים להישרף כולם בלי שארגיש רגש כלשהו כלפיהם. זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה. באמת, גדולה כל כך ששלומם תמיד היה חשוב משלומי. שיעבדתי את עצמי כמעט עד גבול הביטול העצמי. מתוך איזה מנגנון פנימי בלתי נשלט ביכרתי את דעותיהם ומחשבותיהם על פני המחשבות והרגשות שלי. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיניי. לא שלא חיבבתי אותם, או שחשתי כלפיהם סלידה, להפך, את מרביתם חיבבתי, וגם אצל אלה שלא ממש חיבבתי תמיד מצאתי משהו בעל ערך, תכונה כלשהי שעוררה אצלי הזדהות או אהדה או לפחות עניין, ושתוכל להעסיק את מחשבותי באותו רגע. אבל העובדה שחיבבתי אותם, אין פרושה שהיה אכפת לי מהם. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה. בין שתי הפרספקטיבות האלה לא היה דבר. היו רק הקטנות הזו, הביטול העצמי, והריחוק הגדול. ובין שני הקטבים האלה התנהלו חיי היומיום." (גבר מאוהב, ע' 64).
ואיך זה קשור אליך? האסוציאטיביות המקוללת וחסרת הפשר שלי, שאם איאלץ להסביר אותה אחייך ואסוג במבוכה ואסתיר פני, אז אנא אל תגרום לי.
