• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מוות במשפחה

מוות במשפחה

מאת קרל אובה קנאוסגורד

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מוות במשפחה

מוות במשפחה

מאת קרל אובה קנאוסגורד

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2013
סדרה:המאבק שלי #1
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/8
ביקורות על מוות במשפחה
הבאה
סימנטוב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“שבוע שעבר לקחתי אחת מנתבג ליבנה. זאת היתה בחורה גבוהה אולי בת חמישים. היא השאירה את המזוודות שלה על”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

למה אנחנו מרחיקים גופות של אנשים מתים מאיתנו? למה מעבירים אותם באלונקות מכוסות בבית חולים, דרך מסדרונות מיוחדים, לחדרים מיוחדים הנמצאים במרתף ולא בקומות העליונות, מכניסים אותן לארונות וטומנים אותן באדמה במהירות האפשרית? זה הנושא הראשון בו עוסק קנאוסגורד בספר הזה ואני התפעלתי. מנכונותו לבדוק נושא שהדעות עליו אינן חלוקות, בדרך בלתי שיגרתית ומקורית. וכשהמשכתי לקרוא גיליתי שהוא עוסק בנושאים נוספים - כמו הורות, זוגיות, יחסים עם חברים, באותה דרך. הוא בוחן אותם ושואל "למה?" או "האם זו הדרך היחידה להתייחס לזה?" וזה גורם לך לחשוב.

זה ספר אוטוביוגרפי - הראשון מטרילוגיה או משישה ספרים - לא הצלחתי להבין מה מהן. לו הייתי מבינה שהוא אוטוביוגרפיה, הייתי מתרחקת ממנו במהירות האור. גם היותו חלק מסידרה - למרות שהוא עומד בפני עצמו - אינו גורם מושך עבורי. אבל התחלתי לקרוא אותו לפני שידעתי את כל אלה. קנאוסגורד מתאר את ילדותו את יחסיו עם הוריו ועם אחיו, את יחסיו עם חבריו המעטים, והכל באופן חשוף לחלוטין, בנימה כירורגית קרירה, בחיפוש תשובות, שלעתים נמצאות אצל הקורא יותר משהן נמצאות אצל הסופר.

הספר הזה גרם לי לחשוב בעיקר על שינוי התפיסה המתרחש ככל שהאדם מתבגר וצובר ניסיון. על השינוי שחל ביחס אל ההורה - שכשאנחנו ילדים הוא כל יכול וכל יודע, ושולט בחיינו באופן מלא, וככל שאנחנו מתבגרים היחס הזה הופך למשהו אחר לגמרי.
אבל הוא ספר קר. מקפיא. הוא מתאר מערכות יחסים קפואות, רגשות קפואים, חיים קפואים. הוא אינו משעמם כלל אבל קרל אובה קנאוסגורד הנציח בו בעיקר את האגוצנטריות העצומה שלו - את תפיסתו את עצמו כמרכז העולם והתייחסותו המוגבלת לאחרים בעולמו, מה שבסדר גמור וצפוי כשאתה בן 16 אבל נראה בעייתי מאד כשאתה בן 39 גם אם אתה סופר.

כך שהשורה התחתונה שלי - למרות שהספר לא שיעמם אותי כלל לא נראה לי שאמשיך לשאר הספרים בסידרה. ולא בגלל שאני לא אוהבת ספרי המשך, אלא כי מיציתי את קרל אובה קנאוסגורד וחייו ממוקדי עצמו.
ואשר לאוטוביוגרפיות - לא זה הספר שישכנע אותי להתחיל לקרוא אותן. תנו לי סיפור בדיוני עם מנה הגונה של אסקפיזם - ואשמח.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של גריפין
גריפין
תמונה של מירית
מירית
תמונה של משלוח ב 8 ש לכל נקודה בארץ
משלוח ב 8 ש לכל נקודה בארץ
תמונה של מושמוש
מושמוש
תמונה של מירב
מירב
תמונה של מישל
מישל
תמונה של מירב גת
מירב גת
תמונה של בת-יה
בת-יה
33קוראים|גיל ממוצע54|70%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

10 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

תודה רבה, רץ!

yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

תודה רבה, דן סתיו!

אני לא חושבת שהוא נרקיסיסט, אלא שהוא מרוכז בעצמו בצורה ממש מעיקה. ולא נראה לי שסיפור בדיוני היה יכול להביא רמה כה מובהקת של אגוצנטריות והתייחסות שטחית וקרה לאחרים בעולמו.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

תודה רבה, אוקי!

צר לי לשמוע על זה...מאחלת לך ימים שמחים ופחות נושאים שתצטרכי להימנע מהם.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

מסכימה, נצחיה - ספר שלא קל לקרוא אותו, למרות שהוא לא משעמם.

אשמח לקרוא את דעתך עליו, בסוף.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

תודה רבה, זה שאין לנקוב בשמו!

אחד הדברים שהסופר מערער עליו הוא הרגשת הצמרמורת של אנשים חיים במחיצת גופות מתים. הוא סבור - ובמחשבה שניה צודק - שגופות מתים מסוכנות לחיים הרבה פחות מאשר אנשים חורשי רע, נניח...סליחה על התגובה המקברית.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

סקירה מענניינת שמעודדת לחשוב אחרת על דברים שלכאורה מובנים

דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים

yaelhar

ביקורת מעניינת מאד ומעוררת מחשבה. מעניין אותי מדוע "מפריע" לך, אם הבינותי נכון, שדרך הנושאים בהם הוא מטפל צצה האוטוביוגרפיה הנרקיסיסטית שלו. נרקיסיזם כשלעצמו אכן מעצבן (לדעתי), אך מדוע אילו היה זה סיפור בדיוני(ועדיין עם גיבור נרקיסיסטי) זה לא היה מפריע לך?
•לפני 12 שנים

yaelher, יופי של ביקורת. אמנם קראתי רק את חלקה השני של הסקירה שלך,

ואהבתי. בטוחה שגם החלק הראשון מצויין, אך דילגתי - לא בגללך, לגמרי בגללי, איבדתי כמה וכמה אנשים, יותר מדי קרובים, לטובת העולם הבא, אז כנראה שהיכולת מוגבלת.
נצחיה
נצחיה•לפני 12 שנים

התחלתי את הספר הזה

אני די תקועה באמצע. את הגדרת מאוד יפה מה שמפריע לי: "הוא מתאר מערכות יחסים קפואות, רגשות קפואים, חיים קפואים. הוא אינו משעמם כלל אבל קרל אובה קנאוסגורד הנציח בו בעיקר את האגוצנטריות העצומה שלו - את תפיסתו את עצמו כמרכז העולם והתייחסותו המוגבלת לאחרים בעולמו" אני מניחה שגם אסיים אותו, אבל לא בקלות.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 12 שנים
ולמה שורפים גופות? זו לדעתי השאלה האמיתית שצריכים לשאול. ביקורת מרתקת. הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך כל הביקורות הוא על גופות, ארונות קבורה, אדמה, צמרמורת ואולי גם נדדתי למחוזות הדמיון לעבר הזומבים, הערפדים וכל בני האלמוות למיניהם. קחי את זה כמחמאה :)
10 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "מוות במשפחה"

מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

כבר ארבעה ימים אני כותב אליך, מביט בטקסט בחוסר שביעות רצון, על גבול התיעוב העצמי, ומוחק ושוב כותב. אני יכול לנסח מגילות על חוסר יכולתי להסביר את הבנאליה המכשפת של קנאוסגורד. אני חש חובה להנכיח בכתב את הבזקי הנוירונים שלי נוכח הטקסט של קנאוסגורד אבל לא אהיה מרוצה משום דבר שאכתוב, כי הקסם של קנאוסגורד מסוכן; כי הוא גורם לי לחשוב שקל להפליא להביט לאחור ואז לכתוב את זה. הוא עלול לייצר מבול של גרפומנים, חקיינים מפלסטיק זול ומתפורר, שבטוחים שגם הם יכולים. הראה לי איך מנגנים בגיטרה, הוי, כמה פשוט זה נראה, תן לי את הגיטרה ועכשיו תורי לנגן, ואין לי פאקינג מושג איך עושים את זה. האצבעות שם, אבל המוזיקה לא יוצאת.

רוב חיי, כשהייתי נכשל בנסיון לעצב את מחשבותי בכתיבתי, הייתי מתעב את עצמי על כשלוני, רואה בקיומי סרח עודף חברתי, תרבותי, אבולוציוני. בשנים האחרונות אני זולג לאט לאט, כמעט מבלי משים, להפרדה בין עצמי לבין הכתיבה. אני מתעב פחות את עצמי, את עצמיותי, ויותר את אי ההצלחה שלי בניסוח; את העובדה שכל רעיון שבהיוליותו עולה בי צלול ונוצץ כגביע קריסטל על שולחנו של קיסר הבסבורגי, מידלדל כקונדום לאחר מעשה כשהוא פרוש בכתב. כשאני נכשל בניסוח אני מנסה לא לראות בכך כשל מהותי בי, המעיד על נידונותי לגיהינום; אני מנסה לחלחל לתוך עצמי את ההרגשה שהכישלון שלי בהנחת עצמי מחוצה לי, אין פרושו שאני כישלון. אני מנסה לנתק בין משמעותה של הכתיבה והדברים שמנסים לתפוס באמצעותה, לבין מהותם של החיים. אולי זה קשור לעובדה שיש לי משפחה לדאוג לה, משפחה שהלבטים הנפשיים והחיבוטים האמנותיים שלי מעניינים אותה כקליפת השום; אולי זה קשור לעובדה שיש לי עבודה שמחזיקה אותי בריטואל של מעשים ולוח זמנים, כמו דת, כמו קירות שתומכים גג שלא ייפול; אולי זה קשור לעובדה שאני מתבגר ומתעייף והסבלנות שלי כלפי עצמי וכלפי סובבי פוחתת ולכן אני פחות שש להעמיד את סבלנותי בנסיון; אולי מכיוון שאני כותב בינוני, ולכן אני חייב לנסות לנתק בין הכתיבה והחיים, כדי שלפחות החיים יצליחו; ואולי זה בגלל שילוב של כל העובדות האלה, כמו כימותרפיה והקרנות נגד סרטן אלים.

לא מצאתי ביקורות טובות בעברית או באנגלית שלוכדות את ההגדרה החמקמקה של מעשה הספרות הטוטלי שקנאוגסורד עושה, ברמה של גרגרי המלח ששוקעים בקרום הדק של ביצת העין הרכה. אשתי לא סובלת אותו כי הוא מתאר את החיים העירומים בלי פרשנויות מייפות (וכמעט בלי עלילה, כי, כמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה). אני לא יכול להפסיק לקרוא אותו מאותה סיבה בדיוק.

אתה לא תאהב את קנאוסגורד. אתה תביט בו בחשדנות כי הכתיבה שלך נובעת מהתפיסה שכל כתיבה היא בדיון, גם כתיבה אוטוביוגרפית. הוא לא מסוגל להתפשר. הוא לא עושה לעצמו הנחות. הוא כותב את הדברים כפי שהוא זוכר אותם, גם אם זה מביך אותו או מציג אותו במערומיו, בהשפלתו או בשפלותו. בספריך אתה משתעשע ברעיון האדם הכותב. אתה מסוגל באמצע סיפור המעשה לעבור לדיון באפשרויות שהכתיבה מזמנת ובמהותו של מעשה הכתיבה, על החיים האלטרנטיביים שהוא מאפשר. בכתיבתך אתה מדי פעם תופס מרחק אירוני או פילוסופי. קנאוסגורד מתנכר לזה. הרצינות שלו תהומית. עבורו - וכך הוא גם הודה בכמה ראיונות - הכתיבה הבדיונית היא מחסום. רק מרגע שהחל לכתוב את חייו, השתחרר.

המתכון שדוף: הרהור אקזיסטנציאליסטי על מצבו של האדם בחברת ההמונים הפוסט-תעשייתית המנוכרת, כרוך עם מאות מיני-ביקורות ספרות וחברה ותובנות על טבע האדם, ארוז בתירוץ קלוש של עלילה בנאלית בסגנון "סופר נורווגי עובר מאוסלו לעיר הגדולה שטוקהולם ומתמודד עם קשיי ההורות והזוגיות". תשעים ותשעה ממאה היו מייצרים מהמתכון הזה עיסת נייר למיחזור אבל אצל קנאוסגורד כל ארוע אקראי ובנאלי נטען בתחושת גורליות, חיוניות, כמעט איום, כאילו נמתח מנקודת הזמן שבה התקיים הישר אל העתיד, אל ההווה שלנו ואל ראשית חייו-שלו בו-זמנית. קנאוסגורד יוצק ממד של אפוס לכל פעולה. הוא יוצר את הקורא כגיבור חייו-שלו. אחד המבקרים הגדיר את כתיבתו של קנאוסגורד, "לקרוא ביומן אישי ולמצוא שם את המחשבות שלך." לדברי חברתו לשעבר, הכתיבה שלו היא: "אני הולך לתת לך אגרוף באף ואז לקחת אותך לבית חולים, אבל אני הולך לעשות את זה בכל זאת." דרוש הרבה אומץ, או יאוש, כדי לכתוב על קרובי משפחה, בזהויותיהם האמתיות, דברים שליליים. אבל קנאוסגורד לא מתפשר, כי הוא חייב לנסות להבין מי הוא, מאיפה הוא פועל, מה עושות לו דמויות ויצירות ספרותיות, מחזאיות, היסטוריות, ואת כל אלה הוא לא יכול להבין במנותק מחייו האישיים. הוא מנתח באכזריות קרת רוח, מיואשת, את ההורות, העידן המודרני, ההיסטוריה, האמנות, המתח בין חיי הרוח לבין חיי המעשה שעל כורחו הוא נאלץ לחיות, בין חיתולים, מזון תינוקות ומרדף אחר היומיום החומרי. הגות צריכה מיטה לישון בה, אוכל לאכול, אנשים להסתדר עמם ומוציא לאור שיפרסם - וכולם משמשים את קנאוסגורד להגדיר את מצבה של ההגות הטהורה ביחס לעולם המעשה שעמו היא נאלצת להתמודד. הוא גומר לכל הסופרים בכל העולם לאורך כל ההיסטוריה את כל מה שיש להם להגיד. אני הופך דף וחושב: בלתי אפשרי שזה יימשך כך; מתישהו ייגמרו לו הרעיונות, התובנות; מתישהו התנועה בחלל, בזמן ובמוח תיעצר; מתישהו משהו יחרוק, יצרום, יתקלקל, יעצור. לא יכול להיות שיש עוד מאותו דבר בעמוד הבא. אבל טעיתי בנושא שלא ייתכן שטעיתי בו, ובכל זאת טעיתי. הוא רץ מחיתולים לניוטון, מארוחת ערב קנויה בדוכן ג'אנק פוד לאקזיסטנציאליזם הורי, ממסיבת ילדים שנואה לדויסטויבסקי, תוקע תובנות למוח בקצב של אקדח סיכות.

אני מתאפק מלהביא ציטוטים. הנה רק אחד: "לא נותר דבר מכל רגשותיי כלפי אלה שזה עתה ביליתי כמה שעות במחיצתם. הם היו יכולים להישרף כולם בלי שארגיש רגש כלשהו כלפיהם. זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה. באמת, גדולה כל כך ששלומם תמיד היה חשוב משלומי. שיעבדתי את עצמי כמעט עד גבול הביטול העצמי. מתוך איזה מנגנון פנימי בלתי נשלט ביכרתי את דעותיהם ומחשבותיהם על פני המחשבות והרגשות שלי. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיניי. לא שלא חיבבתי אותם, או שחשתי כלפיהם סלידה, להפך, את מרביתם חיבבתי, וגם אצל אלה שלא ממש חיבבתי תמיד מצאתי משהו בעל ערך, תכונה כלשהי שעוררה אצלי הזדהות או אהדה או לפחות עניין, ושתוכל להעסיק את מחשבותי באותו רגע. אבל העובדה שחיבבתי אותם, אין פרושה שהיה אכפת לי מהם. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה. בין שתי הפרספקטיבות האלה לא היה דבר. היו רק הקטנות הזו, הביטול העצמי, והריחוק הגדול. ובין שני הקטבים האלה התנהלו חיי היומיום." (גבר מאוהב, ע' 64).

ואיך זה קשור אליך? האסוציאטיביות המקוללת וחסרת הפשר שלי, שאם איאלץ להסביר אותה אחייך ואסוג במבוכה ואסתיר פני, אז אנא אל תגרום לי.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•אהוד
מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

שבוע שעבר לקחתי אחת מנתבג ליבנה. זאת היתה בחורה גבוהה אולי בת חמישים. היא השאירה את המזוודות שלה על הרצפה ופתחה את הדלת מאחורה והתיישבה. לא כאילו היא ממהרת. הפוך. כאילו יש לה כל הזמן שבעולם. בלי להעיף בי מבט אמרה לי יבנה ופתחה תיק קטן בצבע זהב שנראה כמו חלוק נפוח כזה שיש בו הרבה מעויינים והוציאה ממנו משהו שנראה כמו עפרון בצבע סגול חלש. ישבתי עוד כמה רגעים והסתכלתי עליה במראה אבל לא נראה שהיא שמה לב על מה שקורה מסביבה. פתחתי את הדלת שלי ויצאתי מהאוטו. לקחתי את שתי המזוודות שלה גם הלבנה הקטנה וגם זאת שהיה לה צבע של שמיים ביום חם עם אובך והכנסתי אותן לבגאז' אחת ליד השניה. אחר כך חזרתי לאוטו והתחלתי לנסוע והיא בינתיים מורחת על השפתיים שלה את העפרון הזה שהוציאה ומסתכלת בראי קטן שבטח הוציאה אותו מתי שהייתי עסוק עם המזוודות שלה. רציתי להתחיל לדבר איתה קצת כי הכל היה שקט מידי וגם מוזר אז שאלתי אם היא רוצה לתת לי כתובת של הבית. בלי להסתכל לכיוון שלי היא אמרה את השם של הרחוב והבנתי שהיא מה שנקרא לא מעוניינת בשיחה. המשכתי להעיף מבטים במראה ופתאם אני רואה שהיא לוקחת את היד שלה ומתחילה למחוק את כל מה שציירה על השפתיים שלה ואחרי שמחקה ונמרח לה קצת המשיכה למחוק עד שכנראה חשבה שזה בסדר ואז התחילה לצייר מחדש ובעיניים שלי זה היה בדיוק כמו קודם. בראש נזכרתי במשהו שראיתי לפני כמה זמן במוזיאון באמסטרדם. היה שם כמו שעון אורלוגין כזה שעומד על הרצפה גבוה אבל זה היה עשוי מקרטון או מפלסטיק בצבע שחור ועמד גבוה אבל לא היה מלבן. זה היה כמו חרוט בלי ראש ואיפה שצריך להיות השעון היה עיגול וראו בו כמו זכוכית כזאת שיש באמבטיה שלא רואים ברור והיו מצויירים עליו המחוגים עם טוש וכאילו היה מישהו מאחורה שכל דקה מחק את המחוג של הדקות וצייר אותו מחדש דקה אחת קדימה ולפעמים מחק גם את המחוג של השעות והזיז אותו קצת וגם אצלו זה כל הזמן נמרח והיה נראה אחר כך כמעט אותו הדבר.

עכשיו למה אני מספר לכם את זה? כי הסופר הזה מספר על כל מה שקורה לו עם כל הפרטים וגם דברים שנראים לא חשובים או רגילים הוא מספר כמו שאומרים מהראש עד הזנב יעני כל דלת שפתח ושסגר וגם המחשבות שהיו לו מתי שזה קרה. לפעמים יש ספרים שעושים את זה ובא לי למות על המקום אבל אצלו כל הזמן רציתי לדעת מה קורה ולמה זה קורה.אולי זה בגלל שהוא כותב יפה ובגלל שהוא מראה לך איך כל דבר אם מציגים אותו כמו שצריך יכול להיות מעניין. זה כמו שאני בבית ספר אפילו שלא אהבתי ללמוד דברים כמו תושב"ע היה לי מורה אחד שלימד את זה ובשיעורים שלו הייתי יושב עם עיניים פעורות כמו שאומרים כי הוא ידע להגיד את הדברים ככה שזה היה מעניין. אני חושב שהספר הזה מראה שגם החיים שלי או של כל אחד שאני מכיר אם מספרים אותם כמו שצריך הם יכולים להיות מעניינים בשביל הרבה אנשים יעני אין דבר כזה חיים בלי משמעות. הכל חשוב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

קרל אובה קנאוסגורד כתב את תולדות חייו בסדרה מונומנטלית של שישה ספרים, משהו כמו 3500 דפים דחוסים. הוא החליט לקרוא לסדרה 'מאבקי', מיין קאמפף בגרמנית ואכן החיבור להיטלר ולספרו הפחות מונומנטלי הינו בעל משמעות לסופר. משמעות שכנראה תתגלה בכרכים הבאים.

הכרך הראשון "מוות במשפחה" השאיר אותי, ויסלח לי ראש ממשלתנו, עם טעם חמוץ בפה. למדתי בחיי לא להיסחף יותר מדי אחרי ביקורות מהללות בעיתונים וסופרלטיבים כמו זה המתנוסס על עטיפת הספר. אבל הציפייה שלי הייתה גבוהה. גבוהה מאוד אפילו. הספר נפתח בתנופה אדירה ומאבד מעוצמתו די מהר. הפרק הראשון הוא מעין מסה על יחסנו כבני אדם למוות הפיזי, אותו אנחנו מבקשים, באופן בלתי מודע וכעניין מובן מאליו, להרחיק: לא לראות את המת, למהר להסתיר. לאחר מכן פורט המחבר לפרטי פרטים סיפור מילדותו בו הוא ראה פרצוף של אדם בתוך המים ממשדר בטלוויזיה שדיווח על תאונה ימית. זיכרון שבדומה לאותן עוגיות מדלן של פרוסט פתח בפניו צינור גדול של זיכרונות.

וככה מנהל הספר הזה כמו במסע בים. אנייה שמנווטת בין מסות קצרות הנסבות בעיקר על נושא הספרות והמוות לבין סיפורים דחוסים, מפורטים עד לזרא של תחנות בחייו. הסיפורים ברובם מעניינים, למשל הסיפור מגיל נעוריו בו ניסה הסופר להגיע למסיבה עם אלכוהול במבצע מסובך ומורכב שמסתיים במפח נפש. וסיפור הניקיון היסודי של בית סבתו של קנאוסגורד לאחר מות אביו. אך מתישים בפרטיהם וחלקם חסרי פואנטה.

החלקים המסאיים בספר מרתקים ומעניינים אך מעטים הם ופזורים בים של מלל. כל רגע בסיפורי חייו של קנאוסגורד בין אם זה מעוף של זבוב, שתיית בירה, מבט בחלון מתפרשים על פני עמודים רבים ומוגדלים כבראיה מיקרוסקופית. כדי לגרום להם לעניין ולשאוב מהם תובנות על התודעה האנושית לא מספיק להיות סופר בעל זיכרון אדיר, צריך גם להיות פסל של רגע. קנאוסגורד לא מספיק בטוח בעצמו עדיין.

הגדיר זאת יפה מבקר הספרות אריק גלסנר שכתב כי הסדרה הזאת מפרשת את היות אדם חי בעולם: תהליך שמתחיל בקליטת החושים, עובר ברגשות ומסתיים במחשבות. לעניות דעתי רוב הסופרים מבקשים לפרש את התהליך הזה. קנאוסגורד הצליח בכך, לפחות אחרי קריאה בכרך הראשון, באופן חלקי.

לפני 8 שנים•אודי
מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

הספר של קנאוסגורד ריתק אותי הרגשתי שאני צוללת לתוך מעמקי עולם מוכר תוך הסתכלות במשקפיים בעלות זוית ראיה ייחודית שמסירה איזה דוק , ציפה דקיקה ומאפשרת הסתכלות בעולם חשוף יותר הזכיר לי את הסרט מטריקס. החוויה הייתה מאוד חזקה. התחברתי גם לחוסר יכולתו של המחבר להתנתק מניתוח מעשיו תוך כדי עשייה וכך היה לי קשה לנתק את הרצון העז שעלה תוך כדי הקריאה, לחלוק את ההרגשה הזו עם משהו נוסף , שמחה שמצאתי את הרשימות של אריק גלסנר ובהם התייחסת לחלקים נוספים שגרמו להעצמת החוויה שלי ממליצה גם עליהם .

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תירס מיליון דולר
מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

אתחיל מהסוף. כנראה שלא אקרא את המשך סדרת "המאבק שלי" של קנאוסגורד. המאבק שלו הפך למאבק שלי - לגמור את הספר עד הסוף. יש שם המון פנינים, אבל הן מתחבאות בתוך תיאור מפורט של אירועים מחייו של המחבר, שחלקם חסרי פואנטה. הקור והקדרות הנורבגים שורים על ההתרחשויות, ולעיתים מעוררים ציפיה למשהו רע שיקרה - ציפיה שלרוב אינה מתממשת. כל התיאורים האלה מתגבשים לכדי שלם: תודעה של אדם, ומבט על תרבות וחברה. אבל צריך לעבוד בשביל זה, ולצלוח עוד יום ועוד מסיבה ועוד נסיעה ממקום למקום ועוד התמזמזות עם נערה. קשה לא להשתאות מול הזיכרון הפנומנלי של גבר בשנות השלושים לחייו, שמשחזר כך ימים ושעות ורגשות בילדותו. אני מעריצה מי שיצלח את הספרים הבאים. אני כנראה לא, כאמור.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

ננטש מחוסר עניין באיזה שלב

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רוני pery
מוות במשפחה

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד

ניסיתי לקרוא את האתגר הזה, ולא הצלחתי. מוזר, היות והספר לא ממש משעמם, אולי עמוס מדי , אולי איטי מדי. הבטחתי לעצמי לחזור אליו בתקופה אחרת בעתיד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•האח הגדול