אני תמיד דוחה קריאה חוזרת של ספרים.
יש לי רשימה באתר של ספרים שאני צריכה לקרוא שוב, ונכון לרגע זה היא בקושי מתקדמת.
זה פשוט משהו שקשה לי להגיע למצב שאני קוראת שוב את אותו ספר, אני אחרי הכל מכירה את העלילה, אולי אני לא זוכרת לגמרי את הפרטים, אבל אני יודעת איך זה הולך להסתיים ומה יעלה בגורלן של הדמויות. אז למה לקרוא שוב? לא עדיף לקחת ספר חדש?

ובכל זאת, יש את הספרים האלה ששווים קריאה חוזרת, שהם

~~ספויילרים קלים בלבד~~

אני מצטער. אני מצטער לכתוב את הביקורת הזאת.
<mark>אואן קולפר</mark>, תמיד היית אחד הסופרים האהובים עלי. אחד הסופרים שהערכתי, והרשימה ממש קצרה. חכם, שנון, לא מרוח, דמויות אהובות במיוחד. אבל אכזבת. אולי האשמה בי, אולי אני גדלתי מאז, אבל לפחות אותי – אכזבת.

אופאל קובוי.
תגיד, לא נמאס לך? כל פעם "להחיות" אותה מחדש רק כדי למצוא צרות, כל פעם שוב מזימה מעצבנת במיוחד שכמובן ארטמיס מציל

הספר הזה הוא בהחלט הספר הטוב ביותר בסדרה. למרות שנותרתי אדישה בסופו כפי שהייתי בתחילתו, אין לי שום חרטות בקשר הקריאה. זה היה ספר טוב. <mark>אואן קולפר</mark> לקח את כל הדברים הטובים שאפיינו את הספרים שלו והשתמש בכולם בכל הדרכים הנכונות.
זה ספר ממש טוב.
ולמה בדיוק, אתם שואלים, הוא כל כך טוב?

תכינו את עצמכם לספויילרים.

1. סדר עלילתי.
במהלך הספרים תמיד הייתה לי בעיה עם הסדר של העלילה. היא תמיד נראתה...

שתיים ורבע בלילה. חזרתי מבייביסיטר פחות או יותר לפני... שעה.
ואני לא עייפה.
אין לי כוח לקרוא, אין לי שום מוזה או השראה להמשיך ממנו סיפור, והסקייפ וסימנייה כבר מרוקנים בשעות האלו.
אז כנראה שתצטרכו לסבול אותי בתקווה שהביקורת הזאת תעייף אותי ותמנע ממני לעשות נזקים בלתי הפיכים לאנושות.

אוי אוי, ארטמיס ארטמיס, הייתי בטוחה שאיבדתי אותך!!
ולא היה לי כסף להחזיר לספרייה על אובדנך.
*אומרת הילדה שרק

ארטמיס פאול השני הוא פושע. הוא נולד למשפחת פושעים. הוא גאון, הוא לא מטורף, הוא יהיר, הוא אכזרי, והוא רק בן 12.

זה החידוש הגדול בספר הנהדר הזה. אמנם הוא היה מבלבל מאוד, בגלל שעדיין לא החלטתי באיזה צד אני. חיבבתי את ארטמיס יותר מהולי, אבל ברור שהולי היא הטובה בספר.
וכאן אני רוצה להסביר משהו, יותר לעצמי מאשר לכם. בכל ספר יש את גיבור הספר הנעלה, הטוב. הנלחם בגלל הרצון שלו לעזור לאנושות או מה-שזה

התלבטתי כמעט יותר מידי איזה דירוג לתת לספר הזה.
שחושבים על זה, קודם כל זה ספר מדהים, העטיפה שלו מושכת את העין, והתקציר לא רע יחסית לתקצירים אחרים, עם הכתיבה המשעשעת, והדמויות למיניהן, לא קשה לקלוט למה הוא הפך לרב מכר.
אבל, מצד שני, היו כמה קטעים בספר (ארבעה-חמישה, לא משהו קריטי) שהרגשתי קצת מרוחקת והייתה הרגשה מרחפת ומוזרה שגרמה לי לרצות לעזוב את הספר.
ועל הרגעים הבעייתיים האלו אני נותנת לו ארב

בכל פעם שאני קוראת ספר שגיבורו הוא חיל משוחרר - היו לא מעט כאלה בשנים האחרונות - אני יודעת שמי שכתב אותו הוא אזרח שאף פעם לא ראה מארב מקרוב, ומן הסתם המדים היחידים שנחשף אליהם היו מדי דיילות. הוא, כנראה, אזרח בעל ראייה רומנטית של חיי החיילים ודמיון פעיל המצייר לו תכונות שהשירות הצבאי מקנה לחיילים לשימוש באזרחות. החיילים במיל האלה מעוצבים כגיבורי על, שהשירות הצבאי הפך לחסיני כל: הם יכולים לתת ולקבל

כשקראתי את התקציר הספר לא היה נשמע לי כל כך טוב. הדמות של ארטמיס נשמעה לי דמות קצת ילדותית. מאין איזה גיבור על מחוברת קומיקס. אבל אחרי שקראתי, הבנתי שטעיתי בגדול....

נתחיל מזה שהספר ממש טוב.
הרגשתי כאילו אני נשאב לעולם של ארטמיס.
הספר סוחף, מקורי, מסקרן, אבל עדיין היו קטעים לא כל כך מעניינים, והתיאורים בהם היו דלים ולא כל כך מובנים. זה קצת הפריע לי והוריד מעט מרמת הספר. מה שעוד גרם לי לתת לס

לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה.
הרבה זמן.
שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש.
בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אב