כאשר אבי ז"ל הלך לעולמו, הוא היה בן 47 ואני בן 22. 25 שנים נוספות היו צריכות לחלוף עד שהגעתי בעצמי לגיל 47 ורק אז, הבנתי את המשמעות של מוות בגיל כל כך צעיר, את האובדן וההחמצה של החיים ומה עבר על אימי שהתאלמנה בגיל 43. רק אז התעררו אצלי המחשבות עד כמה באמת הכרתי את אבא, מה ידעתי עליו, מדוע לא התעניינתי בו יותר ולא שוחחנו יותר.

<mark>אורה אחימאיר</mark> נפרדה מאמה בגיל הרבה יותר צעיר: כשאמה הלכה לעולמה, היא ה

ספר טוב, מרחיב דעת ומרתק ברוב חלקיו, לעתים אפילו מפעים.
שילוב מוצלח של אמת ובדיה ומעט על תהליך המחקר לספר. התחקיר יסודי ומוקפד. אחימאיר מסבירה גם מדוע היה חשוב לה מאד לדייק ככל האפשר. ניכר כי גם החלקים הבדויים מבטאים היטב את רוח הדברים ורוח התקופה.

שם משפחתה מבית של <mark>אורה אחימאיר</mark> היה צוקרקנדל. שורשיה בענף עני למדי של המשפחה בגליציה. אך היה גם ענף משכיל ואמיד בוינה, אותו יצאה לחקור.
העלילה מ

אונס נשים במלחמה הוא תופעה נפוצה מימים ימימה ובעבר הוא נתפש כבלתי נמנע כפי שנתפשו גם הריגת אזרחים וכיבוש שטחים. במלחמות רבות מספור נאלצו נשים לסבול אונס, מעשי סדום, זנות כפויה ותקיפה מגונה מידי הלוחמים או החיילים שבצד היריב. אזכיר רק את האמרה כי ב-1945 הרוסים לא כבשו את ברלין אלא אנסו אותה. על מעשים של אלימות מינית כנגד נשים בזמן מלחמה נכתבו אין ספור מאמרים (ממליץ על ספרה של רות הלו "נשות הניחומים

ספרה של <mark>אורה אחימאיר</mark> עוסק בתקופה אשר הסופר הדגול שטפן צווייג כינה אותה "העולם של אתמול". זו התקופה שקדמה לשתי מלחמות העולם בה הייתה וינה לא רק בירת האימפריה האוסטרו הונגרית, אלא גם אחת מבירות התרבות של אירופה לא פחות מפריס. לא רק שמו של צווייג נקשר לוינה: זיגמונד פרוינד, הרצל, גוסטב קלימט, גוסטב מאהלר, יוהאן שטראוס הבן, הסופרים ארתור שניצלר ופרנץ ורפל, כל אלו היו דמויות מפתח בעיר בה חי מוצארט את ש

ספרים של סופרים יהודים-אוסטרים מתחילת המאה ה-20 מאוד אהובים עליי. נסיבות תרבותיות ופוליטיות שונות הביאו לכך שבתחילת המאה ה-20 התגבשה בוינה קבוצה של סופרים איכותיים שהשפיעה ביצירתם על העולם היהודי כולו ועד היום ההדים של תקופה זו נשמעים חזק. מדובר בשטפן צוויג, יוזף רוט, ארתור שניצלר, מכס ברוד, פרנץ וורפל, הוגו פון הופמנסטאל ועוד.

סופרים אלו היו מתכנסים לעיתים קרובות בסלון של ברטה צוקרקנדל, הסלון

בסלון של ברטה הזכיר לי כמה מגמות בספרות, למשל, בתי קפה בהם נסבו כמה עלילות כמו אלה של דוד פוגל (חיי נישואים) וסטפן צוויג (מנדל של הספרים), או למשל, נשים נתמכות של אלכנסדר דימא הבן (הגברת עם הקמליות) ושל אמיל זולא (ננה). וכך, עניין הסלונים התברר כמגמה נרחבת של נשים רחבות אופקים, אך דלות השכלה, שלא זכו להשכלה אקדמית או אחרת מסודרת. מאות סלונים התקיימו באירופה, וינה, פריז וברלין בעיקר, אפילו וושינגטו

התחקות אחר סודות העבר

לעתים אני מתחבט בין רומן היסטורי בעל איכויות ספרותיות מרגשות, לבין ספר היסטוריה בעל איכויות אינטלקטואליות, המסוגל לנתח תהליכים בצורה מבריקה. אבל יש גם סוג שלישי של כתיבה היסטורית, שאותה אני מאוד אוהב, רומן היסטורי, המושתת על היסטוריה אמיתית, שאת הפערים הקיימים בתמונה ההיסטורית החסרה, הסופר משלים באמצעות כתיבה בדויה, המאפשרת לו לשחזר את התמונה ולאמר אמירה אישית משלו.

בתק

אני ברגשות מעורבים לגבי הספר. מצד אחד, הכתיבה של <mark>אורה אחימאיר</mark> מרתקת וסוחפת. העלילה על גב הספר הבטיחה סיפור על שואת הארמנים, אז תוך כדי הקריאה הבנתי שהנושא הזה רק משני לעלילה המרכזית, שהיא התנהלותה של אישה בעולם, ציפיות החברה ממנה, איך היא מחניקה את רצונותיה ונשאבת לשגרה השוטפת. עם זה אין לי בעיה, כאמור הסיפור קולח והכתיבה משכה אותי להמשיך לקרוא עוד ועוד.
עם שני דברים היתה לי בעיה- האחד- הדיסטופיה

ספר מרתק על החיים בארץ בתקופת המנדט ,אצל יהדות הונגרית חרדית בצפת.
בספר שלושה רבדים המשתלבים יפה אחד בשני:
- החיים בארץ מתחילת והמאה העשרים ואילך.
- החיים בקהילה החרדית בצפת, מחניים וירושליים.
חיים של תורה ועבודה, לא פרזיטיות ולא הריגה באוהלה של תורה.
- ולבסוף הסיפור האישי של אשה המתאהבת בשוטר יהודי בניגוד לכללי ה"צניעות" המקובלים וחווה טרגדיה אנושית איומה שבה הבעל נרצח כמה ימים לאחר חתונתו.