נחל ניצנה, היכן שחלוקי הנחל מתחרים בלובן העננים ששטים במנוחה מעליהם. אני יושב לצד הקרקלית ושנינו לועסים בשתיקה טורטית. 'תגיד?' היא שואלת אותי 'מה יש לך עם טורטית?'.'אין לי שום דבר' עניתי במשיכת כתפיים,'אני אוהב טורטית, חטיף טעים ופשוט, זול וכחול לבן'.'כחול לבן' היא חיקתה אותי בלהג 'תגיד ומה הקטע עם לכתוב עלי סיפורים דמיוניים? שוב פעם אתה כותב ביקורת על ספר של <mark>אהוד בן עזר</mark> ואתה מנסה בשיטה נלוזה למשו

חזרתי לנחל ניצנה, היכן שחלוקי הנחל מתחרים בלובן העננים ששטים במנוחה מעליהם. חיפשתי את הקרקליסטית עם האזנים המצויצות והעיניים הירקרקות; הייתי חייב לפגוש אותה בשנית. כמעט הרמתי ידיים ואז עשיתי ניסיון אחרון: עצרתי את הרכב ושלפתי ממעמקי הציוד הזרוק טורטית בעטיפה ירוקה ובצעתי אותה לשניים.
'לקח לך הרבה זמן לשלוף אותה' שמעתי קול נהימה רך ושם היא הייתה, נחה על הסלעים הלבנים והחמים, גחונה נושק ללבנונית וע

בבוקרו של יום אחד, נסעתי להנאתי במורד נחל ניצנה אשר בדרום הרחוק. במפתחו הרחב של הנחל, היכן שחלוקיו הגדולים מתחרים בעננים צבעו של מי לבן יותר, עצרתי להפסקת בוקר והוצאתי ופל טורטית והתחלתי לאכול להנאתי. פתאום שמעתי קול נשי נוהם, ספק מסנן:'מי שאוכל לבד, מת לבד'... הרמתי את ראשי בתימהון ולהפתעתי ראיתי מולי, רוכנת על גחונה, נקבת קרקל עם אוזניים מצויצות ועיניים ירוקות והיא כולה מסתורין מחד וסקרנית מאידך

חזרתי לנחל ניצנה, השמש הלוהטת בכתום עז כמו תפוז החלה לשקוע. ישבתי על חלוק נחל גדול שנטה על גדתו של הנחל והבטתי בשמש; לא שמעתי אותה מתקרבת אבל ידעתי שהיא כן; רעש החרקים שפסק בפתאומיות, להקת חוגלות שהתעופפה בבהלה - הכל בישר לי שהיא ניצבת מאחורי, ואז ללא קול היא נשכבה על ארבע לצדי ופרוותה ספק דגדגה אותי, ספק חיממה.

'מה אני עושה כאן?' היא נהמה ברכות, 'את חלק מהביקורת הנוכחית שלי', השבתי לה בנועם 'ו

ספר פרוע, חסר עכבות שוטף ומחוייך.
לפני הרבה שנים, כשהייתי צעיר, נתקלתי בביקורת על ספר. למיטב זכרוני זה היה עוד בעיתון, לפני עידן האינטרנט ואתרי הספרים.
לשון הביקורת (או הכתבה) היה כך : "<mark>אהוד בן עזר</mark> סופר טוב יצא לו ספר קצת פרוע". המשפט הזה נכתב על הספר 'הנאהבים והנעימים' שיצא באמצע שנות ה- 80 (במאה הקודמת, המאה העשרים).
ממרחק של שנים, לאחר שגם את הספר ההוא קראתי אי שם, ניתן לומר בהחלט - יצאו לו

זמן די רב לקח לי לקרוא את סיפרו של <mark>אהוד בן עזר</mark> "ימים של לענה ודבש" למרות שזו מעין ביוגרפיה של המשוררת אסתר ראב. הספר מהווה בעצם עבודת מחקר ברמה אקדמית בספר עב-כרס על המשוררת – משוררת חריגה מבחינות רבות, שהייתה דודתו של המחבר. בנוסף לסיפור חייה המרתק כשלעצמו של אסתר ראב מובאים בספר אין ספור קטעים מתוך כתיבתה, בשירה ובפרוזה ומתוך עדויות בע"פ, מאמרים, מכתבים, וראיונות שהתבצעו עמה במשך השנים. יש שכינו

ספר מרתק המתאר את כתיבתו של פנחס שדה ואת אישיותו המיוחדת. <mark>אהוד בן עזר</mark> מנהיר את כלי העבודה של פנחס שדה ומתאר בצורה פשוטה וחסרת פשרות את תהליכי החשיבה את הלכי הנפש ואת הטופוגרפיה האישיותיות של יצירת שדה. לטעמי ניתן קצת יותר מדי קרדיט לחיוביות בכתיבה של פנחס שדה שכן כתיבתו מתוארת בפסימיות, שליליות ובעיקר גבבות של יאוש. הספר מחולק בצורה פשוטה וברורה, ומתאים הן לאנשים שקראו את פנחס שדה ורוצים לקבל עוד

טוב שהצלחתי לחצות ולשרוד את פרקי הפורנוגרפיה העלובים והרדודים בתחילת הספר. טוב, כי אחר כך התגלה <mark>אהוד בן עזר</mark> במלוא עוצמתו ויכולתו הסיפורית. בן עזר יודע לספר ויודע לכתוב. בוודאי את סיפור משפחתו. והסיפור הזה, שעליו נוספו מעט סיפורי צפת ומעט פורנוגרפיה רדודה, הוליד את הספר. אז אם יכולים הקוראים להתעלם מסטיותיו המיניות של בן עזר, יצליחו להגיע לסיפור ארץ-ישראלי חביב ואולי אפילו מרתק...

<mark>אהוד בן עזר</mark> מנסה לפענח את דמותו של פנחס שדה.
פנחס שדה הוא יוצר יוצא דופן בספרות ובשירה העברית לכן קשה להעריך אותו או להשוות אותו ליוצרים אחרים.
אישית כתביו קרובים לליבי בשל הכנות הרבה שבהם.
הוא חילוני בעל נשמה דתית.
אני מצליח להבין זאת היטב.
ממליץ לקרא את הספר אבל לאחר שהכרתם את האיש.
פנחס שדה כתב מספר ספרים שהידוע בהם "החיים כמשל".
הוא משלב ראייה פילוסופית, יצרים, האיש מאד קרוב לעצמו.
אל