חזרתי לנחל ניצנה, השמש הלוהטת בכתום עז כמו תפוז החלה לשקוע. ישבתי על חלוק נחל גדול שנטה על גדתו של הנחל והבטתי בשמש; לא שמעתי אותה מתקרבת אבל ידעתי שהיא כן; רעש החרקים שפסק בפתאומיות, להקת חוגלות שהתעופפה בבהלה - הכל בישר לי שהיא ניצבת מאחורי, ואז ללא קול היא נשכבה על ארבע לצדי ופרוותה ספק דגדגה אותי, ספק חיממה.
'מה אני עושה כאן?' היא נהמה ברכות, 'את חלק מהביקורת הנוכחית שלי', השבתי לה בנועם 'ובגלל שזאת הביקורת האחרונה שאני כותב על ספר של אהוד בן עזר, החלטתי לסגור את הגולל על הקשר הסיפורי ביננו בסיומת נעימה ולא רוטנת או זועמת'.
היא הנידה את ראשה בעצבות ואזניה המצויצות התחכחו בזרועותי החשופות. 'אתה יודע?' היא לחשה 'כבר התחלתי להתרגל אליך ולפולישטיקים שאתה ממציא וכותב. אני מחבבת אותך בן אנוש, למרות שאתה חלש אופי יחסית לגבר שמתיימר להיות מסוקס; אתה קצת בכיין, פולני באופי ועוד מעט תתחיל לשחרר קיטור על הקוראים שמהללים ביקורות רדודות וחסרות קשר של כותבים בעלי קליקה באתר'. שתקתי, מה כבר אפשר להגיד לקרקלית שהיא פרי המצאתי והיא מדובבת את מה שאני חושב וכותב...
'תפסיק!' היא קטעה את קו המחשבה שלי, 'זה לא מכובד מה שאתה עושה כעת, מכניס הגיגים ומחשבות נפוחות מחשיבות עצמית בשעה שאני מדברת. אתה יודע שאני צודקת, אתה כעת תכתוב ביקורת שלטעמך היא טובה ומעט מהקוראים אולי יגיבו ואחרי שנייה ירוצו לקרוא ביקורת של בעל דעה באתר שיכתוב מגילות ורשימות חסרות קשר או עניין לסיפור עצמו ויזכה למספר רב של תגובות ואז יתפתח דיון על זוטות ושיקוצים חסרי עניין ומשמעות ברומו של עולם ופרשת השבוע...'
לא הגבתי, פיהקתי פיהוק רחב שיכל לבלוע עדת זבובים שלמה ובנתיים מה שרץ לי בראש היו השורות מהשיר 'הללויה' של ליאונרד כהן: Your faith was strong but you needed proof
You saw her bathing on the roof
Her beauty and the moonlight overthrew ya
She tied you to a kitchen chair
She broke your throne, and she cut your hair
And from your lips she drew the hallelujah
יש בי משיכה לא מסוברת לספריו של אהוד בן עזר; 'שלוש אהבות' הינו הספר הרביעי שאני קורא של בן עזר והינו הרביעי עליו אני כותב ביקורת באתר, ואם מי מהקוראים הנוכחים לא הבין את גופן הפתיחה של הביקורת אז הוא מוזמן לקרוא את ביקורתי הקודמות לספריו של בן עזר וכולי תקווה שזה יעשה לו מעט סדר בבלבול.
גיבורו של הסיפור מסתבך נפשית ומינית עם בנות משפחה אחת בירושלים של סוף שנות החמישים; רומן חצי אוטוביוגרפי (תולדות חייו של המספר תואמים לתולדות חייו האמיתיים של בן עזר), מצחיק ומחרמן כאחד שמתאר בכתיבה מאד אוטנטית, לשמחתי הרבה, את ירושלים העירונית על מגוון רחובותיה, אוכלוסיותיה ומזג האויר החורפי שזר שלא גדל בעיר וחווה בה חורף, לא יבין.
דומה שתרומתו לספרות העברית נדחקה בצל 'סופרים' מודרניים ומתחכמים. כתיבתו על ירושלים והעברית הייחודית שבה אינה נופלת ברמתה משי עגנון (שאף מבליח בהופעת אורח קצרה וקומית בספר), סיפוריו המצחיקים על ראשית הציונות דומים למאיר שלו, תיאורי המין ופגמי הגוף האנושי בדמות פלוצים, גיהוקים, הזעות, שעירות ופצעי בגרות אינם מזעזעים או דוחים יותר מכתביו של בשביס זינגר אז למה הוא נשכח בחבלי הזמן והכתיבה?
היה נעים לי לקרוא את הסיפור 'שלוש אהבות', מאד הזכיר לי את שנות ילדותי בירושלים בעיתות החורפים הגשומים והמושלגים, הזדהתי עם המספר כשסיפר את חוויותיו במסדרונות האוניברסיטה בגבעת רם והתגלגלתי מצחוק שכתב אודות התופעות הגופניות שחווה לאחר אכילת חומוס בפינתי..
'סיימת?' שאלה הקרקלית, ''סיימתי' אמרתי לה 'וכעת הגיע הזמן לסגור את הגולל על יחסינו'.
'האם תחשוף את זהותי אי פעם?'
'אני בספק, יש סודות שלא צריכים לצאת החוצה ואם אחשוף את זהותך אז הקוראים יפערו את פיהם בתדהמה'
אני ליקקה את לחי הקרובה אליה בלשון לחה וחמה ופוף, היא נעלמה.
השמש שקעה מאחורי הגבעות הלבנות הרחוקות, הבטתי בזוהר הקרניים שאט אט נמוגו ועצמתי את עיני..
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
