כוכבא נתקפה בהפגנת קינאה והתחילה לחבוט אותי בילדותיות על עכוזי. "אני כועסת עליו מפני שהוא רצה לקחת ממני את הפישיק שלך!" - פינקה ועשתה פולחן שלם סביבי, נישקה את אצבעות רגליי ואת הפישיק. אילו יכלה היתה שמה אותו לא רק בפה אלא גם בכיס או בארנק שלה ובלבד שפרופ' פליישצ'יק לא יחטוף לה אותו ממני. היא גם ביקשה שאנשק את אצבעות הרגליים שלה, להוכיח את אהבתי אליה, מה שלא כל כך התכייף לי כי אני רגישה מאוד לריח, גם בעניין ליקוק הדגדגן, למרות שכוכבא היתה נקייה למופת ונדפה מכל פינותיה ריח רבלון אינטימט ששיגע אותי וגורם לי לרצות אותה גם עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה. סגנונו הפרוע של בן עזר מגיע ב"חנות הבשר שלי" לשיא חדש בדמות מספר - גבר המדבר בלשון נקבה ובורא שפה נקניקית מיוחדת במינה. בוטה ונועזת. כתיבתו אינה יודעת גבולות. אינה מתחשבת במוסכמות הספרותיות, ומרגיזה את מרבית הממסד הספרותי והאקדמי אשר אינו מסוגל להתמודד עם ההומור הפראי ועם חגיגת הנושאים העסיסיים והארוטיים, ששום סופר עברי לא תיאר אותם כך לפניו. כתב - היד של הרומאן הגיע להוצאה שלנו ימים אחדים בטרם המתאבד פוצץ את עצמו בצמוד לווטרינה של חנות הבשר "ברבקצוץ" בגבעתיים. החנות עלתה באש יחד עם חנויות ודירות סמוכות ונגרם נזק רב מאוד. חלקי בשר שרופים ומפוחמים של בקר, לבן, אדם, נקניקים והודו התערבבו יחד ולא היה אפשר לזהות דבר לבד מאקדח חרוך קליבר 9 מ"מ של בעל החנות המנוח, שנקנה ימים אחדים לפני הפיצוץ, ועין מלאכותית חסינת - אש שזוהתה כתותבת של גברת בשם כוכבא קצ'רוולפי, הנעדרת כבר שבועות אחדים ואין יודעים אם בחיים היתה עדיין בחנות בפיגוע הקטלני או נרצחה קודם לאחר שנעלמה בנסיבות מסתוריות. בעל חנות הבשר, שהתפרסם לאחרונה בחוגים עממיים כעושה ניסים שכינויו "הבעל - 'מנוחה' מגבעתיים", היה אמנם בעלה הראשון של הנעדרת אך זה שנים רבות לא היה שום קשר ביניהם. דמותו המוזרה והקרימינלית של הקצב השמן מגבעתיים עומדת במרכזה של סאטירה אכזרית, ארוטית ומטורפת. "חנות הבשר שלי" ספר שבחלומות הפרועים ביותר שלי לא תיארת לעצמך.