“בבוקרו של יום אחד, נסעתי להנאתי במורד נחל ניצנה אשר בדרום הרחוק. במפתחו הרחב של הנחל, היכן שחלוקיו הגדולים מתחרים בעננים צבעו של מי לבן יותר, עצרתי להפסקת בוקר והוצאתי ופל טורטית והתחלתי לאכול להנאתי. פתאום שמעתי קול נשי נוהם, ספק מסנן:'מי שאוכל לבד, מת לבד'... הרמתי את ראשי בתימהון ולהפתעתי ראיתי מולי, רוכנת על גחונה, נקבת קרקל עם אוזניים מצויצות ועיניים ירוקות והיא כולה מסתורין מחד וסקרנית מאידך. 'דיברת אלי'? שאלתי בהשתהות,'אלא מה' ענתה הקרקליסטית ועיניה חודרות במבטן את תוכי. מבולבל, בצעתי את הטורטית לשניים והשלכתי לעברה את אחד החלקים. 'תודה' סמרה קצרות בפיה ובביס אחד בלעה את נתח הופל. 'תסלחי לי'... גמגמתי קלות 'אבל לא ידעתי שקרקליסטיות יודעות לדבר בשפת אנוש'. 'יודעות גם יודעות' השיבה והמשיכה 'אנחנו גם יודעות להסתמר ולכעוס בשעת הצורך'. 'מה יגרום לך לכעוס, לדוגמא' ? הקשתי. 'אנשים מלנכולים, אנשים רגשניים, כאלו שלא משתחררים מעבר ודבקים בו ולא מרפים' הביטה בי ופתאום ניצוץ של כעס החל לבעור בעיניה כי אולי חשה שאני מושא לכעסיה. החלטתי לשים בצד את דעותיי הקדומות ופרצתי בשיחה מעמיקה עם נקבת הקרקל אודות נושאים ברומו של עולם, שוחחנו על ספרות עברית ועל ספרות לועזית, שוחחנו על תחביבים בהווה ועל אהבות נכזבות בעבר. לאט שבתה אותי בסגנון דיבורה הרהוט ואך עודדה אותי להיפתח כלפיה עד ערוב היום ופתאום, ללא התראה מוקדמת צרחה, הסתמרה, שלפה ציפורנים ותקפה אותי ללא רחם. במזל רב הצלחתי למלט עצמי מידיה, ללא פגע כהיא צווחת במנוסתי, 'אחל לי מזל טוב בן אנוש כי היום חל יום הולדתי'! 'מזל טוב קרקליסטית מצויצת, יום הולדת שמח וללא טרף קל' מלמלתי ונסתי.
את הספר 'ערגה' נטלתי מעל המדף, מבלי לדעת דבר על הסופר או על הספר, שם הספר עורר בי עקצוץ ארוטי סמוי ואכן בקוראי אותו חשתי שהמתח המיני עומד בין הדפים. למען הגילוי הנאות מהווה הספר כקובץ סיפורים של הסופר אהוד בן עזר. מבלי לחשוף את העליה או העלילות המרכזיות אבל בכל זאת להכניס מעט תוכן לדעה שלי אז קיימים מספר קווים מנחים, מוטיבים שחוזרים במרבית הסיפורים אם לא בכולם: מלנכוליות של חורף ירושלמי, קשה. על אך שלא גדלתי בירושלים של אותה התקופה בה מתרחשים מוקדי הסיפורים, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאני מבוסס בבוץ ירושלמי מלוכלך ומתובל בפתיתי שלג שמרטיבים את הגרביים בתוך הנעלים ואת קצוות המכנסים שמשתפלים למטה.
היכרותו או השפעתו של שי עגנון על בן עזר באה לידי ביטוי בכתיבה; בניסיון לחקות אותו בעצבות ובעברית הספרותית אקדמית של הר הצופים/ גבעת רם ובמידה והקורא עיוור להשפעה, אז שמו של עגנון מוזכר רבות כמשתתף סביל.
הגיבורים השונים תמיד סובלים, תמיד מתוסכלים מינית ומקצועית (האם דמויות הגיבורים מהוות תמונת ראי של הסופר? דומה שמסלול חייו האוטוביוגרפי מהווה שלד אצל גיבורי הסיפורים השונים).
מודה אני שהצלחתי להישאר מרותק עד תום חלקו הראשון של הספר שכלל סיפורים ארוכים ועל אף הקווים המשיקים מצאתי עניין ואף פיתחתי הזדהות חלקית עם גיבורי סיפוריו. בחלק השני שכלל סיפורים קצרים, איבדתי סבלנות ועברתי ברפרוף בציפייה שהסבל יפסק וע"כ גם לא נהניתי.
כמדומני שהספר אינו מיועד למי שמחפש ספרות עברית קלילה או ספר טיסה אלא לקוראים התרים לקרוא עברית של פעם, של שנות השבעים והשמונים, עברית של ירושלמים שמהווה שלב ביניים בין העברית המסורתית של שי עגנון, נחום גוטמן ואפילו ביאליק לבין העברית המודרנית של גרוסמן, שלו ואשכול נבו.”
