אחרי הרומן שלי עם מורקמי-היפני נפלתי שדודה היישר לחיקו החם של הסופר האמריקאי <mark>סול בלו</mark>. מיותר לציין שזו הייתה חווית קריאה אחרת לגמרי .
<mark>סול בלו</mark> (1915-2005) הוא סופר קנדי-אמריקאי-יהודי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1976 שנחשב לאחד מטובי הסופרים העולמיים. לפני כמה עשורים קראתי את "הנדרסון מלך הגשם" שלו, ואת "מתנת המבולט", וכבר מחכים לי עכשיו על המדף "הרצוג"–שנחשב לפסגת יצירתו, ו "רבים יותר מתים מלב שבור"

#
ג'וליוס הנדרסון הוא מיליונר בסוף שנות ה-50 שלו. הוא גדול, מכוער, סוער, בעל אף ענק. חיצוניותו הפרועה מסתירה תוך רך, צורך עז לתת פורקן לרגשותיו, שאיפה למשמעות. הוא מספר פה בגוף ראשון על עצמו וזה נשמע כמו השכן, שמספר סיפור לחברו, בלי שום פילטרים, בדרך מבולבלת קצת. הוא פשוט שופך החוצה, באופן לא ערוך, את מה שהוא חושב באותו רגע. הוא אומר מה שהוא חושב, לא חושב על מה שהוא אומר (הבטיחו לי שבאידיש זה נשמ

ספר ענק שנכתב בשנת 1953, באנגלית אמריקאית שמותאמת לגיבורי הספר, ע"י סופר יהודי אמריקאי (שנולד בקנדה) גדול מאד - <mark>סול בלו</mark> (במקור סולומון בלאשין). על ספר זה (ועוד כמה ספרים גדולים) זכה הסופר בפרס נובל לספרות בשנת 1976.
ספר זה נבחר בפרס הספר הלאומי האמריקאי לספרות לשנת 1954 ואף נבחר ברשימה של 100 הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית.
את הספר קראתי בתרגום העברי היחיד שקיים היום. התרגום נכתב ע"י המתרגם הי

לקרוא את <mark>סול בלו</mark> זה כמו לשוט ברפסודה איטית מאוד כשרק הצרצרים ברקע ,סלולרים לא מתקבלים כאן בברכה או מכשירים אלקטרונים מכל סוג.
אכתוב פה רק על סיפור אחד מתוך השישה .

"לעזוב את הבית הצהוב"

הזיקנה מביאה עמה דברים רבים,יפים,מכוערים,אך
אחד הדברים שקשים במיוחד לראות הם זקנים
שמכורים לטיפה המרה,זה שובר את ליבי.

"קחי מה שאלוהים יביא לך.הוא לא נותן מתנות נפרדות. הוא נותן הלוואות."

האטי כבר

לאחר שני ספרים בינוניים ומטה של <mark>סול בלו</mark> שקראתי,"ממשות" ו"גניבה" שאפילו לא ראויים לחוות דעת כלשהי (אני לא זוכרת בכלל על מה היתה העלילה וזה לא בגלל גילי המאוחר )לא כל שכן לקריאה. הנה, היתה לי חמדה לא היתה כמוהה בקריאת 'הנדרסון מלך הגשם'.

הספר, כלומר: הסגנון, העלילה והדמויות הינן שונות מכל מה שקראתי עד כה: אמריקאי גדול ומגושם בגופו אקסצנטרי במנהגיו
ובהתנהגותו עוזב את ביתו עושרו אשתו וילדיו, כשלכ

אני מאוד אוהב את הכתיבה של <mark>סול בלו</mark>. זה הספר הראשון שלו כך שהוא השתפר מאוד בהמשך. הספר הזה לא מספיק מעניין לטעמי.

"בימים אלה של כמו טירוף ומחשבות מבול<mark>בלו</mark>ת, חידדו גלי רגישות עמוקים את התפיסה החושית שלו, או שהביאו לכך שטיפטף משהו משלו אל תוך הסביבה".

הציטוט הזה היה בשקית הפתקאות שלי. זו שקית עם אוסף מחשבות, ציטוטים, ועוד כל מיני חצאי רעיונות כתובים בכתב יד מקוטע ותשוש,נרגש ואפוף ובעיקר לא מובן- כיאה לכתב שנכתב מתוך שינה, נסיעה, פאב צפוף או סתם ברחוב. ברגעים מסויימים, כשהולך לי לאיבוד הלך רוח מסוים אני חוזר

למרות ש<mark>סול בלו</mark> הינו סופר יהודי אמריקאי, מפורסם מאד, שקיבל בשנת 1976 פרס נובל לספרות לא קראתי את ספריו עד היום. ככה יצא. הסיפורים הנבחרים הינו הספר הראשון שלו שקראתי. לספר זה הסופר בחר אישית את מיטב סיפוריו. לכן השקעתי בקריאת הספר זמן מרובה - כדי לנסות ולהבין את גדולת הסופר וגדולת סיפוריו. התרשמתי שאכן הוא סופר טוב שכדאי להשקיע מאמץ בקריאת סיפוריו - למי שיש לו זמן פנוי. האם אכן היה מגיע לו פרס נוב

עיצוב העטיפה כבד, משאיר רושם של "אל תתעסק איתי אם אתה לא רציני". בתור בנאדם לא רציני זה היה מאוד מאיים.
על השער האחורי מודפסות שלל ביקורות מחמיאות. לא שציפיתי שההוצאה תדפיס על הספר ביקורת שתגיד את האמת (למשל:"ל<mark>סול בלו</mark> יש כישרון יוצא דופן לקחת את המציאות האפורה והמשעממת ולעשות אותה אפילו יותר אפורה ומשעממת") אבל העובדה שהאיש פחות או יותר נמשח למלוכה בכריכה האחורית של מיטב סיפוריו הדליקה אצלי נורה