“לקרוא את סול בלו זה כמו לשוט ברפסודה איטית מאוד כשרק הצרצרים ברקע ,סלולרים לא מתקבלים כאן בברכה או מכשירים אלקטרונים מכל סוג.
אכתוב פה רק על סיפור אחד מתוך השישה .

"לעזוב את הבית הצהוב"

הזיקנה מביאה עמה דברים רבים,יפים,מכוערים,אך
אחד הדברים שקשים במיוחד לראות הם זקנים
שמכורים לטיפה המרה,זה שובר את ליבי.

"קחי מה שאלוהים יביא לך.הוא לא נותן מתנות נפרדות. הוא נותן הלוואות."

האטי כבר בת 72 ילידת 1885 גרה במקום מדברי בארה"ב ליד הנהר בבית צהוב. גופה וליבה שותתים זיקנה ומלאים באלכוהול וריקנות כדי שהזיקנה תהיה פחות לבד.
היא אמרה לעצמה כשהייתה שיכורה " ממילא לא הייתי אף פעם דבר אחד, לא שייכת לעצמי. רק מושאלת לעצמי".

לפי האטי חיים במצב פיכחון לא היו פיתוי כזה גדול. ועכשיו שהיא כזו זקנה היא חייבת לכתוב צוואה ולמי למי למי תעביר את הבית הצהוב בירושה. מי דאג לה ממש וכיבד אותה כדי שהיא תעביר לו את הבית.
האטי התיישבה מול הדף ועשתה רשימה של כל קרוביה וכל האנשים שמנסים לנגוס בזקנתה. היא רשמה לעורך דין שלה התחלה אמצע וסוף בו היא כתבה שהיחידה שהיא יכולה להוריש לה את הנכס, האדמה והבית זו היא . כן לעצמה .
לא היה אף אחד ראוי עם כל הצער בדבר, ולמרות שדפדפה במאגרי זיכרונה עדיין לא נמצא ולו אחד להוריש לו את הבית הצהוב.
האטי הייתה שיכורה מדי הלילה בכדי לתת את הבית שהוא הדבר היחיד שנשאר לה. ניגשה שוב לארון שם החזיקה את הבורבון ,מזגה לכוס ושתתה.....

זהו סיפור על זיקנה, בגידת הגוף במוכר ועל כך שהבית שאנו גרים בו מזדקן יחד אתנו וסופג אותנו לתוכו
לכן היה קשה לה לחשוב על משהו אחר מלבדה שיאהב את הבית כמוה וממילא היא אמרה מה אכפת לה מה יהיה כשהיא תעזוב.

סול בלו כותב בסגנון הספרים של אליס מונרו או שאליס כותבת בסגנון שלו. הרבה מהחיים יש כאן .
הספר הוא אטי באווירה שבו מזכיר קצת את "האוהל של דוד טום" ..הרבה "שקט נקי" אם יש דבר כזה בימים הרועשים שלנו.
סגנון מיוחד ושונה בניחוח פעם . והכי מדהים זו התקופה 1800 וכמה עברנו מאז וכמה 75 שנים זה "זקן" אבל לא ממש זקן כמו פעם.....

תענוג אמיתי ושווה למי שאוהב את הקצב,בשביל האיזון לטעמי אפשר רק פעם ב....”