ביקורת ספרותית על אהבת דוד - הספרייה החדשה # מאת יורם קניוק
ספר טוב

---

האיש שיום אחד האדמה קברה אותו

תחושת התיעוב שלי לדיין, צרובה אצלי במעמקי אפלת נפשי, כמי שמחזור הגיוס שלו היה ב- 1973, הוא עבורי האחראי לטראומת בני דורי. תחושה המסרבת להישכח ולהפוך לנסלחת, למרות שמאז חלפו כמעט חמשים שנה. במקביל ובצורה פרדוקסאלית דיין גם מהווה לגבי מושא להערצה, על הקשר הכמעט ארוטי שלו לאדמה ולשורשיה המקראיים, על היכולת שהייתה לו להיות אינדיבידואלי, בישראליות שהיתה קולקטיבית כפייתית.

נזכרתי בפולחן דיין, ממש לפני זמן לא רב, בשעה שבקרתי במוזיאון ישראל, באגף הארכיאולוגיה, שם בפתחו, נצבים סרקופגים אותם הוא שדד מדיר אל בלאח ברצועת עזה, שעלו הון בכדי להפוך אותם לנחלת הכלל. מצד אחד, הם מעידים על אהבתו לתנ"ך ולשרידיו הארכיאולוגיים, ומצד שני, לשחיתות מוסרית אותה הוא הפגין בריש גלי, היה מגיע לו כי הוא דיין. הם גם מטפורה ענקית לאדם שכל חייו להטט עם המוות, והפך אותו לפולחן, בשעה שעל קברו של רועי רוטנברג, שנרצח מידי מחבלים, הוא נשא נאום על שערי עזה של שימשון, אותם נושאים על כתפיהם בני דורו כגזרת גורל. פאקיניג נבואה שהגשימה את עצמה באמצעות דיין, כחטא היוהרה.

את אישיותו האניגמטית, כמו רבים אחרים, ניסה לפענח יורם קניוק, ברומן ביוגרפי בדוי, אהבת דוד, באמצעותו, הוא הקביל את דיין לדמותו של דוד המלך ולדמיות נוספות במקרא, בכדי להתחקות אחרי פגמיו, כמו גם מעלותיו, תוך שימוש בדימויים התנכיים.

הספר יצא לאור בשנת 1990, דיין באותה עת היה כבר שוכן עפר, עגל זהב ניסגד שהופל מכנו על ידי ההמונים ובוזה. מה שהעסיק את קניוק, קרוב לוודאי, לא הייתה רק דמותו החד פעמית, אלא האפשרות, שיקום מנהיג, אליו יתייחסו כמו מושיע ומשיח, כזה שאיבתו את מי שלא מאמין בגדולתו, תשסע את עמו. בראיה לאחור אני מניח שלזאת הייתה כוונתו. בספר שלערכתי הקדים את זמנו, קניוק הציב מול פנינו מראה מרהיבה ומפחידה, המציבה טענה, לפיה למנהיג ניסגד, צריך שיהיה, צד שני – סוגדים והם לא בהכרח שוטים. הם היו הנשים והגברים שבקשו את קרבתו והיו מוכנים למחול לו על שיגעונותיו ומסוכנותו שהיתה חלק מאישיותו, משום שהציונות בקשה לאמץ לקרבה, לוחמים ללא חת, אכזריים ונטולי פחד – גיבורי חייל, כך כינה אותם התנ"ך, שלא רק הפחידו ערבים, כבשו אדמה ומרחבים, אלא על הדרך כבשו גם נשים. כך בן גוריון, אמר על דיין, שגם לדוד מחלו בענייני נשים משום שייסד את מלכות ישראל כמצביא וכובש.

קניוק, מתאר את המאבק שניהלו דיין ואלון, כמו, אבנר ויואב, המצביאים האייקוניים של התנ"ך, יואב הרג את אבנר בדם קר. בהיסטוריה הציונית, לא ממש הרגו (לעת ההיא), אך בן גוריון הדיח בצורה מבזה את אלון מהצבא, ובמקומו הוא הושיב את דיין, שעלה לגדולה. כשדוד בן גוריון, כבר לא היה בתמונה, הטרגדיה של דיין ובני דורו התממשה, כמו בטרגדיה מקראית בה הסוף ידוע מראש.

קניוק, משתמש בתנ"ך ובחייו של דיין, ויוצר באמצעותם מטפורה מפוארת ומפחידה, לעם הנלחם והופך לאכזר, למנהיגים שצוברים כוחות, ומשתמשים בהם בצורה הרסנית, ולעם שסוגד למנהיגיו, משום שהוא רואה בהם מושיעיו, מסכנה דמונית. לכן את הספר הזה כדאי לקרוא. האם הוא מציב בפנינו פתרון, אני מניח שלא, הוא רק מעלה בפנינו דילמות נוראיות הניצבות לפתחנו בצורה מפחידה כתמרור אזהרה.

דיין אגב, כמו בסיפור מקראי, יום אחד נקבר באדמה בעת ששדד שרידים ארכיאולוגיים. הוא אומנם ניצל, אך לא ללמד את הלקח שאולי האדמה בקשה לרמוז לו, על יהירותו.

קניוק, היה אומנם צעיר מדיין, אך הוא נילחם במלחמותיו ונישאר מהן מצולק בנפשו, ועל כן הספר הזה הוא עימות בין חייל פשוט ללוחם שהפך למצביא ולמנהיג. בין יהדות היונקת את שורשיה מהתרבות האירופית, ליהדות היונקת את שורשיה מתוך אדמת העמק והישראליות, כמושג חמקמק. העצוב הוא שגם הקונפליקט הזה הוא כעת לא רלוונטי, תחתיו צצו קונפליקטים אחרים וקשים. האם יש עתיד למפעל הציוני, שואל קניוק? תשובתו מפתיעה ומעציבה בו בעת.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אהבת דוד - הספרייה החדשה #