“ואלס בגיהנום

יש לי חולשה ליורם קניוק, בגלל האמת המחוספסת המאפיינת את ספריו, הדוגריות – כפי שבני דורו נהגו להגות בשפה המבטאת את רוח תקופתו הנשכחת.

בספרו תש"ח, קניוק, מתאר, את חוויותיו הקשות בירושלים, כלוחם פלמ"ח שנפצע במהלך הקרבות. אחדים מקוראי הספר טענו, שספרו בדוי בחלקיו, שהומצאו ממוחו הקודח ומזיכרונו המתעתע כאדם זקן. אמירה שגרמה לי לחפש אחד מספריו הראשונים, חימו מלך ירושלים, המספר על דמות דמיונית, המבוססת על דמות אמיתית.

למה דווקא כעת, לקרוא ספר על טראומה ועל ניסיונות החלמה ממנה, כהלך רוח הבא לביטוי בספריו של קניוק, קריאה שמצד אחד, עלולה להוסיף לדכדוך הקיים בקרבנו כעת, אך מצד שני, האם חווית הטראומה וניסיון הכלתה, מקניוק, עשויה לנחם ולהקנות תקווה במציאות העגומה?

חימו מלך ירושלים, כינוי עגום, למי ששוכב בבית חולים ארעי במנזר קדום, שאפילו אלוהים איבד בו עניין. חימו נפגע קשה שניסה לפרק מטען. הוא, קטוע רגלים וידיים, עיוור בעיניו, מרוטש בגופו, אך באופן פלאי מתעקש לשרוד. מפניו החבושות בולטות רק שפתיו היפיפיות, המזכירות, שחימו היה הבחור הכי יפה בירושלים. בנותיה ערגו לדמותו ורצו בקרבתו. כעת הוא ממלמל שברי מילים: רה בי, האם הכוונה ירו בי, הרגו אותי?

העיר נתונה במצור, מופגזת ללא הרף, ללא אוכל, ללא תרופות. צוות בית החולים מנסה לעשות כל שביכולתו ללא תנאים בסיסיים, כמו הצורך להכריע בדילמה, למי יינתן מעט המזון, ללוחמים, או לפצועים?

לירושלים הקודרת, בשיירה האחרונה, לפני שהמצור יהודק, עולה האחות, חמוטל הורוביץ, בת מטולה, שאיבדה את אהובה בקרבות הגליל, גם הוא היה חבלן שמטען התפוצץ בפניו בשעה שניסה להציל את חבריו.

חמוטל, מזדהה עם סבלו של חימו, מוצאת את עצמה מטפלת רק בו. היא מפנה את חדרה, מניחה מזרון ליד מזרונו, ונשארת לישון לצידו. בהדרגה מתפתח בינה ובין חימו, יחס מיוחד ואובססיבי. האם זאת אהבה מזוקקת רוחנית, המצליחה להתרומם מעל הגשמיות הכרוכה במושג אהבה. אולי זה ביטוי לאלטרואיזם קיצוני, בחירה בסגפנות נזירית ואמונה בעשיית טוב, למי שאין לו סיכוי לחיות, בניסיון לעצור את המוות הבלתי נמנע, כתהליך התרסה ותיקון למות אהובה?

קניוק, החילוני מתכתב עם מושגי החסד היהודי והנוצרי, בכתיבה מתעתעת המותירה מרחב פרשני גדול, בו יצרים ורגשות מנוגדים המתנגשים בעצמה ביניהם. על רקע המנזר הקדום והאפל, קניוק, מנסה לפענח את נבכי הנפש המעונה, ואת האחרת החומלת, בכדי לשאול, מהו ערך החיים בגוויעתם ומהו חסד והאם המתת חסד היא החסד?

קניוק, כותב בציניות והומור שחור האופייני לפצועים, לשיא הוא מגיע בתיאורו מסיבה שערכו לפצועים, בה שתו אלכוהול, רכוש נטוש מבתי הערבים בקטמון, ורקדו ואלס לצלילי תקליטים שהובאו גם הם כשלל. קטע של פנטזיה בלב ליבה של התופת, סצנה המזכירה את הסרט מאש, פרודיה מטורפת על בית חולים צבאי, וגם אזכור מתוחכם לאויב המובס באמצעות תקליטיו השדודים והמנותצים, שלצליליהם רוקדים חיילים ופצועים יהודים.

את ספרו כתב קניוק, 18 שנה לאחר מלחמת העצמאות, מה שמעיד על העובדה שבכדי לכתוב טראומה אישית ולאומית, צריך מרחב מסוים של זמן בכדי לנסות להתרחק ולהתמודד עם החוויות הקשות.

קניוק, לא מבקש להשכיח, או להתרפא מהטראומה, הוא פשוט מבקש להכיל אותה, לחיות לצידה. הוא עשה זאת בכך שהפך את יצירתו לפיוט מרגש על המוות והחיים ולמאבק המתקיים בין שניהם.

האם לקרוא את הספר? התשובה לכך מאוד אינדיבידואלית, אני חושב שזה נכון כעת, יותר מתמיד.”