"אהבת דוד" - רומאן על חייו ומותו של גיבור לאומי, אישיות חידתית וכריזמטית אינו ביוגרפיה ואינו היסטוריה כפשוטן.
אכן, החומרים ההיסטוריים ניתנים לאיתור - גיבור הקרב בסוריה, מפקד במלחמת השיחרור, שר צבאו של המנהיג במלחמת סיני, שר-הבטחון במלחמת ששת-הימים, ומי שאהבת העם ניטלת ממנו לאחר מלחמת יום-הכיפורים; ונשלחות גם שלוחות ברורות אל המציאות מן הדרמה האישית, הארוגה כאן בתוך החיים הציבוריים ואנאלוגית להם - תולדות משפחה "נגועה", החל מדור ההורים (חנקה ה"נפילה" והמפוכחת, ואפרים שחייו כישלון) ועד לדור השלישי, רבקה ויואב, הקשורים אל אביהם בקשר של מרד-שנאה-אהבה; ובתווך - האשה הראשונה, המרשימה בכוחותיה העצורים, והאשה האחרונה, וכל הנשים לזמן-קצר הנלקטות כמו אוסף הכדים העתיקים, חרוכי המלחמות.

אבל "אהבת דוד" אינו היסטוריה.
אין הוא מבקש לספר מקרים כפי שהיו באמת במציאות, אלא כפי שעלולים היו להיות; הוא מעלה את האירועים למדרגת "דימויים", ותקפותו כלפי המציאות היא במישור העקרוני; ודווקא בשל הצורך לאתר את המהותי, עליו לחדד ולהעצים, ולהוליך את הדמויות הניתנות-לזיהוי אל תחום הבידיון ואל איזור הדמדומים שבין הריאליסטי למיתולוגי, הנמתח כאן בין לידתו של כמעט-משיח, לבין המוות, ספק-פארודיה על הסתלקותם של משה ואליהו. לפנינו רומאן נדיר - ביוגרפיה בדויה של דמות לא בדויה.

ובניגוד לביוגרפיות המבקשות לאשש איזו היפותיזה שתחבוק את חיי הדמות שבמרכזן, כאן מרכז-הכובד אחר.
חידתיותה של דמות דוד אינה ניתנת לפתרון פשוט גם בסוף הקריאה, המחבר באמת מוותר על הפריבילגיה של ידיעת-הכל והבנת-הכל.

הספר, רובו ככולו, הוא מה שאומרות ומספרות הדמויות, בה-בעת, או לאחר שנים, וסמכות המספר היא בעיקר זו של משבץ רסיסי העדויות לקולאז` פוליפוני של מסקנות, לעיתים משלימות ולעיתים סותרות, כי העיקר כאן הוא הפרספקטיבות השונות על חיי דוד, של אחרים וגם של עצמו - דוד כמי שהאחרים מוצאים בו את הצד האפל של עצמם, נער השעשועים של הציונות, הפיוט של האומה; עד שהוא הופך, עם התנפצות החלום הגדול מידי, למי שיש צורך לנקום בו. חיים המעוצבים דרך דגמים של המיתולוגיות של התקומה - לפרקים מיתולוגיות סותרות - זה מה שנפרש כאן, ואליהן נוספות גם כמה מיתולוגיות אישיות (למשל, החיים כהתאבדות הדורה).

וכך נוצר ספר שכל אחד מפרקיו נושם אוויר-פסגות של פאראדוקסים, שקניוק הוא רב-אמן שלהם.
החורג הבודד, ש"אבותיו" הם נידחי התנ"ך, ושאינו משחק את המשחק הכללי של ה"ביחד" הפלמ"חי - דווקא בו נאחז החלום הקולקטיבי כדמותו הייצוגית ביותר.
ואביר הנצחונות - הוא דווקא מי שמחפש את המובן העמוק של הכישלון, וחייו מוקסמים מן המוות ומבקשים לאלפו; והחייל של החלום הגדול - לו עצמו אולי אין חלום.
ובן-נעוות-המרדות הוא בעצם צבר מציית לאבות-מנהיגים, ברומאן המשחק בדגמים כמו-תנ"כיים (גם בעלילה), אך בעברית דיבורית של ימינו.
הדור שנולד מלא-כלום, בנים של אבות שניסו לקפוץ מתוך ההיסטוריה היהודית אל תנ"ך המסתיים בהתנחלות ובדוד; דור שחי את מיתוס המדבר והכנענות בניגוד לגיטו - מגיע אל שברונו. "היהודי" שנדחק שב ועולה.
אך בינתיים, במהלך הספר - אתגר נועז ומרשים - נכבש המחבר למיתוס שהוא שוקד על ניפוצו בכאב.

יורם קניוק

נולד בתל אביב בד' באייר תר"ץ (2 במאי 1930) לאביו המחנך ד"ר משה קניוק, ממייסדי כפר-הילדים גבעת-המורה ומנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב. גדל ונתחנך בתל אביב, בה למד בבית-הספר 'תיכון חדש'. בימי מלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח. לחם בחזית ירושלים ונפצע. לאחר שהחלים למד ציור ב'בצלאל' ובפריס ושהה מס... המשך לקרוא

שם הספר
פוסט מורטם
איוב, חלוק-נחל והפיל
הברלינאי האחרון
חיים על נייר זכוכית
הגנב הנדיב