על חתולים וכלבים
שוכני תבל נחלקים מבחינתי לשניים, לחובבי החתולים, ולאחרים חובבי הכלבים.
אני משתייך לראשונים, רעייתי מפרשת את חיבתי לחתולי הרחוב השורדים, לילדותי שבה הייתי אני השורד, נופל המצליח איכשהו לקום על רגליו. כך נשארתי אינדיבידואליסט, הנאמן לעצמי.
אז מה פתאום אני בעצם כותב על ספר השייך לעולמם של אוהבי הכלבים? כי הספר הזה הוא על אוהבי החיות באשר הם, ועל קשר מיוחד בין חתול וכלב. על כך יש לי סיפור מופלא, שיחבר אותנו לסיפורו של קניוק.
וכך זה התחיל, יום אחד, אופי כלבת משפחת גיסי, הניחה על מפתן דלתם, גור חתולים כמעט בין יומו, מיובש וגוסס, כהוראה מאוד ברורה, את הגור הזה חייבים להציל.
רצו גיסי ואשתו לווטרינר, שם קיבל גור החתולים טיפול חירום, שבו הצליחו להציל את חייו. החתול השחור התאושש וגדל, וביקש להיות חתול אינדיבידואליסט הגדל במרחבי הקיבוץ והחורשות המשיקות למשק, אך מידי יום הוא מגיע לביקור, בשעה היעודה, בה לוקחים את אופי לטיול. הוא הולך לצידה כמו בן ההולך לצד אימו, המוקיר לה תודה, על כך שהיא העניקה לו את חייו.
פייר הוא גיבורו של יורם קניוק, כשם ספרו, אלא שבניגוד לגיבוריו האחרים שהם בני אדם בשר ודם, בחר קניוק לשתף אותנו בספרו הקטן שהוא למעשה קינה על כלבו, שחיי בקרב בני משפחתו עשרים שנה ומת לבסוף בייסורים. אך אין הוא רק הספד לכלבו האהוב, הוא מסמך אנושי למושג אהבה, שלא בהכרח מתקיימת רק בין בני האדם, אלא כאהבה בין אדם לכלבו, או בין כלב לבעליו.
פייר לא היה כלב אציל, רחוק מזה הוא היה כלב שביתו של קניוק מצאה בתוך פח אשפה, מנסה לשרוד בכוחותיו האחרונים. למרות הלכלוך שדבק לפרוותו, אפשר היה להבחין בפניו המצחיקות כפני ליצן. וכך למרות מסכנותו, בתו של קניוק התאהבה בפייר, באופן שגרם לה לבכות בדמעות גדולות. כזהו היה פייר, כלב מעורב שניחן בתבונה וברגישות, ומעל הכל הוא היה אסיר תודה, לבני משפחתו של קניוק, על כך שחילצו אותו מגורל אכזר של כלב החיי בפחי אשפה.
יש בספר הזה הרבה קטעים מרגשים, עצובים וגם מצחיקים, אבל קודם לכל הוא סיפור קטן על האדם זקן המביט על ייסורי כלבו הזקן, וחושב על החיים הנפלאים שהיו לשניהם, אם כי לא חסרו קונפליקטים, כמו במקרה שפייר ברח אחרי כלבה, ולבסוף נאלצו לשחרר אותו מהמכלאה של הווטרינר הראשי. גם לחיה יש לעתים רצונות, שלא עולים בקנה אחד עם הצורך לציית לאדם. קניוק שהחזיר אותו מהמכלאה, כעס על פייר ובדרך הפליק לו מכה. פייר כמובן נעלב, וזמן רב הוא נשא בליבו את עומק העלבון. קטע שגרם לי תהייה לגבי רגשות חייתיים, ואולי לחיות יש רגשות אמתיים וכנים יותר, לעומת רגשות בני האדם, שהם מורכבים יותר, ולעתים אף מתוסבכים יותר.
אבל אני רציתי לספר לכם, על פייר ואהבתו הגדולה ליולנדה החתולה של קניוק. מכאן אני מבקש להמשיך במילותיו:
"הוא אהב את החתולה יולנדה שאימצנו,
ושבתחילה חשב שהוא צריך לכעוס עליה כי
הוא כלב והיא חתולה. זה חלף במהירות והוא
החליט שהיא תהיה חברתו לחיים.
הם ישנו חבוקים".
בעמוד הבא, יש איור נפלא של קרן לי ונדריגר, שאיירה באיורים נפלאים את הספר. כלב אפור שחור עדיין במראהו, ישן בצורה מעוגלת, עם חתול לבן, המשלים את עגלגלות הכלב, למעגל שלמות. ראשו של הכלב מונח על פלג גופה העליון, יחד הם יוצרים צורה המבטאת שלווה ואהבה, המתקיימת למרות הדעות הקדמות בין המינים, ואף בין הגזעים.
את הספר הזה קראתי בעיתוי של קושי בקריאת ספרים, והוא הסב לי הנאה עצומה, ולעתים אף עצב על סף הבכי ולעתים צחוק. הוא ספר לבוגרים וגם לילדים, שמחזיר אותנו לספרים שקראנו פעם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
