ביקורת ספרותית על מוזיקופיליה - סיפורים על מוזיקה והמוח מאת אוליבר סאקס
ספר בסדר

---

הספרנית הפנתה אליי מבט תמה ומעוקם אף: "זה? את מתכוונת לספר הזה?"
כן, אמרתי לה, בדיוק לזה. כבר שבועיים אני רואה אותו על הדלפק ומעניין אותי לדעת מתי תעטפו אותו ותקטלגו, כי אני מעוניינת לקרוא.
הספרנית המשיכה בעיקום האף: "אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה. מישהי תרמה את הספר לספריה, ולא נראה לי שהוא מעניין בכלל".
עכשיו היה תורי לתהות. אוליבר סאקס? ה-אוליבר סאקס? זה שכתב את "האיש שחשב שאשתו היא כובע"? איך יכול להיות שזה ספר לא מעניין?

וכך, באישור הספרנית לקחתי אותו אליי, כדי שאוכל להוריד את שמו מהרשימה "צריך לקרוא פעם", וגם כי באמת רציתי לקרוא אותו. אוליבר סאקס הוא רופא, נוירולוג, ורוב הספרים שלו עוסקים בתופעות פתולוגיות הקשורות למוח, ושהוא פגש אצל מטופליו, או שהציגו בפניו מטפלים אחרים. כשעשיתי מחקר קטן באינטרנט לצורך הסקירה הזאת גיליתי שבחודש הבא סאקס עתיד לחגוג את יום הולדתו השמונים, והוא עדיין חוקר ופעיל, אז נראה לי שראוי לתת לו את הכבוד המתאים, ולא לנער אותו כלאחר יד. סאקס הוא גם אחד התורמים העיקריים ללקויות כגון תסמונת טורט, או סוגים שונים של אוטיזם, ואת המודעות הזו הוא הפיץ בעזרת ספריו הפופולריים.

לאחר קריאה אני יכולה לומר על הספר, באנגלית, שהוא more of the same. מי שאהב את "אנתרופולוג על המאדים" ואת "האיש שחשב שאשתו היא כובע", יקבל עוד מנה באותו סגנון. חלונות קצרים וקריאים מאוד הפותחים פתח לעולמ ולחיים המיוחדים של אנשים הסובלים מתסמונות נוירולוגיות שונות. המוזיקה, אפשר לומר, היא רק התירוץ. בין השאר מספר סאקס על אנשים שרק המוזיקה או העשיה המוזיקלית מאפשרים להם תפקוד ראוי אך זמני, על מוזיקאים שסובלים מבעיות פיזיות בעת נגינה, על שמיעה אבסולוטית, על ראיה סיסטזית של צלילים ועוד ועוד.

לא קראתי את הספר בתנופה אחת. לא צריך. הוא טוב לטעימות קטנות, פרק או שניים בכל פעם. הכל מאוד מעניין, מאוד מובן. ברור לגמרי שסאקס רואה בראש ובראשונה את האדם שמאחורי "התופעה", ואיכשהו נוטה להתיידד עם כל המטופלים שלו. קצת גרם לי להצטער שאין לי שמיעה אבסולוטית, ושאני לא רואה את פה דייז בצבע סגול-לילך. מי שמצפה בסופה של הקריאה לקבל תובנות כלליות על מוזיקה, או להבין למה אדם מסויים הוא מוזיקלי ואחר לא, עלול להתאכזב. כמו שאמרתי, המוזיקה היא רק התירוץ.

באחת הסקירות שראיתי כאן באתר נכתב שהספר גדוש במושגים טכניים ומקצועיים. אני לא הרגשתי ככה. ברור שאדם שכותב על המוח צריך להשתמש במונחים הקשורים למבנה המוח כמו קורטקס ואמיגדלה, אבל באופן כללי השפה היא שפה דבורה ולא-מקצוענית (וזה טוב, כמובן, כי זה ספר המיועד לקריאה).

לקח תקופה, אבל בסוף סיימתי לקרוא. אני לא מתכוננת להחזיר אותו לספרייה. כאן בבית לפחות יקראו אותו, ולא יתנו לו להתגלגל בקרן זווית. קצת סימלי שאני כותבת את הסקירה הזאת ביום י"ז בתמוז, שבו מתחיל צום-המוזיקה שלי לשלושת השבועות הקרובים. אבל זה לא באמת קשור לספר. רק בעקיפין.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מוזיקופיליה - סיפורים על מוזיקה והמוח