“יש כמה שיחות שאני מצטער שלא הקלטתי, אחת מהם זו השיחה הראשונה שלי עם פסיכולוג. אחת משאלותיו הראשונות היו האם יש אנשים שאני מעריץ, לא מעריך או מכבד, אלא ממש מעריץ. תשובתי הייתה שיש שלושה אנשים, לא בדיוק סימפטיים, ולא בדיוק מושא הערצה של מתבגר ממוצע - סטלין, טיורינג, והנוקם האפל. שלושתם היו חכמים מאוד, השפיעו רבות על העולם, והיה להם סוף רע מאוד. במקרה של טיורינג, לא רק הסוף היה רע, כל החיים שלו היו דפוקים - הוא היה הומוסקסואל בתקופה שזה היה אסור, לא זכה לאהוב או להיאהב, אנשים פגעו בו ללא הפסקה, הוא עבר טיפולים קשים שלא רצה בהם ע"י המדינה שהציל ולבסוף התאבד. בין לבין הוא פיתח תאוריות שלמות חשובות מאוד, ותרם רבות למדינה שהוא שנא. כפי שציינתי, לא דמות המופת של המתבגר הממוצע.
הרשימה השתנתה לא מעט מאז, הנוקם האפל יצא, אסימוב ויודקובסקי נכנסו, ואוליבר סאקס בתקופת מבחן. לאוליבר סאקס היו חיים די דפוקים, לא ברמה של טיורינג אבל בהחלט מספיק דפוקים כדי לשאול את עצמך איפה קוביות המשחק של אלוהים היו בסיפור. בדומה לטיורינג, אוליבר סאקס היה הומוסקסואל בארון רוב חייו, אבל זה לא החלק הכי רע בסיפור חייו. שלא תבינו אותי לא נכון, לחיות בארון זה מזעזע, ובהחלט יכול להכניס אדם לדיכאון, בעיקר אם הוא טיורינג, או לפחות ניקו די אנג'לו, שבכלל לא הייתה לו סיבה להיות בדיכאון, מלבד העובדה שהוא היה בארון. לאוליבר סאקס היה כל כך הרבה סיבות טובות להיות בדיכאון, שהסיבה הזאת קצת מחווירה לעומתם, בדיוק כמו שהעובדה שהוא התחלן מתוך בית דתי עם קרוב משפחה שהיה רב לא באמת הייתה הצרה הגדולה שלו. מלבד העובדה שהוא היה מוקף באנשים חכמים ( ממש חכמים. עיינו ערך הביקורת של פֶפֶר על "האי של עיוורי הצבעים" ) שציפו ממנו להרבה מעבר למה שהוא מסוגל ( אמו רצתה שהוא יהיה מנתח. למרבה הצער בגלל בעיית ראיה הוא לא חשב שהדבר אפשרי ), הוא סבל מפרוסופגנוסיה ולא יכל לזהות מקומות ופרצופים, כולל פרצופים שלו ושל מכריו או מקומות כמו ביתו. הוא סבל ממיגרנות, הזיות ושאר בעיות. הוא אהב להתעסק עם ראיה סטריאוסקופית, עד שאיבד כמעט לחלוטין את הראיה בעין ימין בעקבות סרטן, ובעקבות כך גם את הראיה הסטריאוסקופית עד כדי כך שלא יכל לראות האם מדרגות עולות או יורדות. כמו כן היה לו חור גדול בראיה בעין ימין, הוא לא ראה טוב במיוחד בעין שמאל, וזה גרם להופעה של הזיות לעיתים תכופות. החלק המעודד - הרופא אמר לו שהגידול ככל הנראה לא ישלח גרורות, והסיכוי שזה יגרום לנזק חמור יותר מלבד בעיית ראיה קלה אינו גדול. וכך, אחרי הבטחה כושלת, אחרי שאחד הדברים האהובים עליו נמנע ממנו, הוא מצא בן זוג - הסופר ביל הייז, שאיתו יכל לחיות שש שנים קצרות תוך כדי מאבק בסרטן. נשמע נהדר.
וקצת על הספר - הספר עוסק בשאלות פילוסופיות / נוירולוגיות אלו ואחרות, כגון - איך התפתחה השפה? איך שני בני אדם יכולים לתקשר ולהעביר מידע, חזיונות ורעיונות כאשר הם כלל לא מסוגלים לראות? איך אדם שאיבד יכולת לדבר יכול להיות סלב חברתי? איך אדם שאיבד יכולת לקרוא יכול להיות סופר? ( זה סיפור ממש מגניב שאני מאוד אהבתי ). כמו כן יש תיאור בצורה של יומן של מחלת הסרטן שהוא לקה בה, וכיצד המחלה השפיעה על הראיה ועל אורח החיים שלו. בסוף הספר יש פרק קצת יותר קשה לקריאה - קצת פחות סיפורי, אבל הרבה יותר פילוסופי, טכני ומעניין. הפרק מכיל הרבה מאוד מושגים על מחלות שונות, ומכיוון שהזיכרון שלי לכל השמות האלה שואף לאפס, אני ממליץ לקרוא עם גוגל כך שכל פעם שיש מושג אפשר לבדוק.
ובעניין אחר לגמרי - פעם אחי הציע לי לכתוב ספר אלף זוועה ועוד זוועה על כל הסיפורים המגניבים שאני מספר בשולחן שבת, חלקם קצת מחרידים... ( "חז"ל אמרו שאדם נולד עם יד קמוצה וכשהוא מת יש לו יד פשוטה. החלק השני בהחלט נכון", "טרוקר זה נורא מגניב!", סיפורים אקראיים מתוך ספרי רפואה פופולרית, ועוד ) לאחר מכן הוא חשב שהשם אלף זווע ועוד זווע, ואז התפשר על כך שאני אכתוב שני ספרים. והיה אם זה אכן יקרה, אני כנראה ארפרנס את הספר הזה, כי מלבד העובדה שהוא כתוב ממש טוב, והוא ממש מעניין, הוא מכיל מגוון סיפורים מעניינים שעלולים לגרום רצון עז לסגור את הספר למי שסיפורים מסוג זה מפריע לו.
ואני רוצה לסיים באופן קצת שונה, בהתוודות אישית - אוליבר סאקס היה אדם טוב, וכנראה עם כל הסיבות שהיו להיות בדיכאון הוא היה שמח. הייתה לו עבודה שהוא אהב, אנשים מעניינים לדבר איתם, דברים חשובים להספיק, היה לו שווה לחיות את החיים האלה. אף על פי שהיה לו קשה ואנשים לא הבינו אותו ולא התייחסו כראוי לבעיות שלו, אף על פי כל המכשולים, הוא הצליח להיות אדם טוב. הוא הצליח להיות אדם שאהב את החיים, והיו אנשים שאהבו אותו. הוא הצליח בעבודתו, בכתיבתו ובחייו.
לפני כמה ימים כשהחזקתי סכין ביד, חשבתי עליו, ואז חשבתי על כל החברים שלי שלמענם שווה לחיות. תודה לכם. תודה לכולכם.”
