סמי ברדוגו

סמי ברדוגו

סופר

נולד וגדל במזכרת בתיה להוריו יוצאי מרוקו, אח לשלושה. בגיל 13 נתייתם מאביו. למד בבית-הספר התיכון האזורי בגדרה, במגמת ביולוגיה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר השחרור נסע לשנת חופש בצרפת וכשחזר למד ספרות כללית והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. חי בתל אביב. זכה בפרס הסיפור הקצר של "הארץ". הקובץ "ילדה שחורה" זכה בפרס לספרי ביכורים ב-1999 מטעם משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. כמ-כן זכה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו. ספרו "יתומים" נבחר כמועמד לפרס מפעל הפיס לספרות יפה ע"ש פנחס ספיר לשנת 2008.
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (39):
זלי תקרא בהמשך, קאזו מאקינו, יומן מסע-הספרים שלי., ילדה שחורה-סמי ברדוגו., רשימת ספרים 1, ספרים מעניינים, מעניינים, אתגר מספר 3 - ספרות עברית, O/D, לקרוא ומהר, ספרות מקור-[ג] למכירה, סיפורת - מקור , ספרים לא רעים, הייתי רוצה... מתישהו..., מרוקו, קראתי, רוצה לקרוא - ויש לי, אני אקרא מתישהו, רוצה לקרוא, עוד ...
1.
ספר הביכורים המרשים של סמי ברדוגו, זוכה פרס הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' 1998, ייחודי בנוף הסיפורת הישראלית הצעירה באיפוק הרגשי, בדיוק הלשוני ובליטוש האמנותי שלו, כמו גם בעיסוקו בפריפריה ובדמויות השוליים שלה. באחד - עשר הסיפורים שבקובץ מעניק הסופר לגיבוריו קול אותנטי וחי, ובו - בזמן מרחף מעליהם ומתבונן בהם בעין מפוכחת ואירונית; הבן המדווח על הטקסים הקבועים שלו ושל אמו במעין טנגו של אהבה - שנאה ('שוק'); שולאמית המטפלת באמה חולת הנפש ובאחיה המוגבל וחולמת על 'הגבר שאיתו נתחתן שיוציא אותי מכאן' ('נשארת שמחה'); הנער בר - המצווה הנפרד במשך שנה מאביו הגוסס, ולאחר מות האב הוא עורק אל מחנה הנשים, האם והסבתא ('פלארד'); האורח הצעיר המספר על חייו בשולי פאריז אצל דודו מוריס, שמטפח את החתולה שלו ומתעלם מנכדתו השחורה, בתו של בן - הדוד האהוב ז'זף (ילדה שחורה). המשפחה בסיפורים תמיד חסרה, פגומה, נעדרת אב או אם, ונקשרות בתוכה בריתות סמויות ובגידות, נאמנויות ואגודות, כשהמספר הוא גם משתתף וגם צופה בודד מן הצד: 'אין לי אגודה, אפילו לא של איש אחד'. הפריפריה חסרת - שם, מקומה לא מזוהה, אנשיה מבקרים בבית הכנסת השכונתי, מדברים עברית משובשת וצרפתית, ופונים זה אל זה ב'מאדאם' ו'מסייה'. רק מדי פעם חודרת לתוכה המציאות הישראלית הממוסדת כבמראה מעוותת ואירונית; האם עובדת נקיון ב'הסתדרות של מועצת הפועלים', האב ובנו שרים על ערש הדווי 'היתה צעירה בת כנרת', סאני - בוי מלמד עולים חדשים עברית באמצעות שיר של ביאליק, המסיבה לזקנים ולמפגרים נערכת במתנ"ס של ויצ"ו, והחלום הנכסף הוא להיות חבר ב'אגד'. הראייה החדה של הסופר, כמעט אכזרית במפוכחות שלה, מעצימה כבזכוכית מגדלת אנושיות וחמלה גדולה. סמי ברדוגו, נולד ב - 1970 במזכרת בתיה, למד ספרות כללית והיסטוריה באוניבסיטה העברית. חי בתל - אביב....

2.
המספר של 'זה הדברים' ביקש חופשה של שבוע מעבודתו לצורך משימה שיושבת אצלו "כמו פגיון מחושב ודוקרני" המכוּון אל אמו. לשם כך הוא לוקח את אמו החולה, ילידת מרוקו, מבית-האבות שבו היא נמצאת כבר ארבע שנים וכולא אותה, פשוטו-כמשמעו, בביתה הישן, הנטוש – בית "עמידר" זעיר, בקצה הרחוב האחרון של מושבה בלב הארץ, שבו הוא חי כל ילדותו רק איתה, "בלי זיכרון או דמיון על אבא". המשימה שלו נראית כתוכנית שאפתנית של תיקון – להמציא את האם מתוכה, לבטל את "חוסר-הידע של שנים מכריעות" ולהעניק לה "התחלה של ידיעה מחכימה על עבר ועל התרחשות אקטואלית". כך היא תהיה סוף-סוף "האחת שהיתה צריכה להיות". והשלב הראשון יהיה ללמד את האם, שאינה יודעת קרוֹא בשום שפה, לכתוב אותיות של עברית, אות אחר אות. אלא שהשבוע הזה, של הכיתה הפרטית המסוגרת, עטוף אִיום ומוזרות מראשיתו. האִם בכלל אמורה האֵם לחזור בסופו לבית-האבות? "איש לא ישמע אותה נלקחת בתוך הבית הזה, והאותיות שנדחסות בה כעת יסייעו למלאכתי", אומר המספר בינו לבין עצמו. הוא חרד שמא יעקוב מישהו אחר מעשיו; ושוב-ושוב צצים אצלו משפטים דו-משמעיים מסוג "עוד בחייה אני מחכה למותה". השבוע במחיצת האם אמור להיות חוויה מתקנת גם באשר לזהות הגברית והישראלית של המספר עצמו, לאחר ששתי פרשיות אהבה כושלות, עם אשה ועם גבר ילידי-הארץ, לימדו אותו ש"הגברים והנשים משתווים אצלי בגלל חינוך הבית שלה, שיָדע לעשות מחיקה של ניגודי המינים". אבל האם מפתיעה את המספר ואת קוראיו כאחד, ופורצת – מיד בהתחלה – בסיפור פתלתל על ילדה-נערה-אשה בשם מָחָה, הנודדת בעל-כורחה במרוקו ובאלג'יר. דומה שהיא רוקמת תכסיסים רק כדי להשהות את משימתו של בנה, והסיפור הדרמטי שלה הוא חלק בלתי נפרד מן המתח הנשמר בספר הזה לכל אורכו. 'זה הדברים' הוא ספרו הרביעי של ברדוגו, והנועז ביותר עד כה. ברדוגו שב ומתגלה בו כאחד הקולות המקוריים והמפעימים ביותר בסיפורת של דור המספרים האחרון....

3.
'ככה אני מדברת עם הרוח' - הרומאן הראשון של סמי ברדוגו, שזכה בפרס יעקב שבתאי לסיפורת - הוא ספר ייחודי, הישג ודאי למחברו, ומאורע בסיפורת הישראלית. גיבורת הספר נוסעת לעפולה בתקווה לפגוש את בנה בן ה18 - , שברח מהבית לפני שלוש שנים בתום שנה של שתיקה. נסיבות "הבאתו" של הילד הזה מפאריז בסוף השנה "האמיתית של חייה", שבה נהפכה "לאשה לא רגילה" בשל "חיבור של פשע שאף אחד לא ידע עליו" ההשערות על מעשיו הליליים של בעלה בפאריז; גסיסתו ומותו כעבור שש שנים ; המריבות הנוראות שהיו לה עם בנה ; חייה עם הגבר שאתו היא גרה בהווה; יחסיה הכמעט - אלימים עם אמה; הימשכויותיה לגברים בעלי "כוח יפה" "שיקחו אותה ויעשו איתה הכל" - כל אלה, ועוד, עשויים לפרנס עלילה דרמטית, שהקורא אכן יכול ללקט אותה כחלקים מפוזרים של פאזל. אבל בדיוק מהחוקיות העריצה של עלילה קווית כזאת, ומהדיבורים הנפשיים הנדושים הנקשרים בה, במלים גדולות של אהבה ובגידה ודיכאון ומודעות, זז ספרו של ברדוגו הצידה - בין אם מתוך התרסה על עודף הספרותיות שיש בתפיסה כזאת של החיים, ובין אם מתוך שילוב מוחלט עם חיי - הנפש המיוחדים של הדמות הראשית שלו, שאלה בדיוק הדברים שהיא מסלקת מראשה, ומיד חושבת על משהו אחר. ספרו של ברדוגו הוא כניסה מעוררת - השתאות לעולמה של אשה, שמנסה לראות את חייה כאילו כל הרגעים שבהם "היו רק הימים הרגילים של החיים" ולהיאחז בבריאות: "אני אוהבת את הבריאות של הגוף שלי, ולא חושבת על הדיבורים של הנפש בתוכו". החיים הסטריליים הללו, בקווים ישרים, ברוגע (כשתחושת הכוח והאושר שלה גם מעוררת אהדה וחמלה), הם כוננות מתמדת מול משהו שיגיח מאיזה פינה; הם כבישה של המחשבות והזיכרון, הכחשה, או הסטה בלי - הרף לפרטים צדדיים וטריוויאליים : מאמץ "להחזיק במשהו שאני מכירה בשביל לא לזרום לתוך התהום הזאת והפחד שאני לא יודעת מה יביא לי". אלה חיים בלי חיטוטים ושאלות, שהקשרים האנושיים שבהם מתבטאים בשתיקה או בדיבורים קצרים. העיניים והידיים נהפכות למלים, והגוף והמוחש הם מרכז הנחמה או הכאב, "כי הדברים האמיתיים שיודעים על החיים לא באים במלים של דיבור, הם באים במכה כואבת בתוך הראש, שעושה אותנו מסתכלים אחרת". ההזרה הזאת, ההסתכלות האחרת, כל מה שמזדהר דרך הפרטים הצדדיים, מעניקים לספר כוח רענן בעיני הקורא, אבל משרים ניכור נורא בין דמויותיו. החיים מחוץ למלים הגדולות, בעיקופים והתקות, בתוך קולות בלי מלים, או בדיבורים עם הרוח, לקיחת נשימות ארוכות ושחרורן - 'משכיחים או כובשים לא רק את הזכרונות האישיים, את הרוע הנעים, את החופש המתוק והמסוכן, או את העמידה מול האסון והמוות. מודחקים כאן גם האתוס הישראלי, יום השואה, יום הזכרון, המקום הקולקטיבי ומפת הארץ. להימשכות שלה לערבים אין בעיניה היבט פוליטי. הנסיעה לעפולה, בדחף פתאומי, נועדה להוציא ממנה "את המלים שהיא פוחדת". היא כמעט מוכנה עם עצמה לדבר סוף - סוף עם בנה, אולי לגלות לו את סודה, אולי להניח לו לספר לה את סודו שלו, שאותו הוא שותק. ויותר מזה : אולי "כל הנסיעה שהיא עושה תהיה לה משתלמת ותשנה לה את כל החיים". בסוף היום הזה "כלום עוד לא נסגר". ברור שלא היה כאן מהפך דרמטי, אך גם שלא תחזור מן הנסיעה הזאת אותה אשה. השיקלול המדויק של הסיום השברירי הזה פתוח לקוראים. אמנות הפרטים הסוגסטיביים של ברדוגו מגיעה בו לשיאה. ספרו הראשון של ברדוגו, קובץ הסיפורים 'ילדה שחורה', התקבל על - ידי הביקורת והקוראים כאחת ההבטחות הגדולות של הסיפורת הישראלית. מ.פ....

4.
בשביל ברדוגו לא היו הסיפור הקצר והנובלה רק מקפצה של סופר בתחילת דרכו לקראת הרומאנים שיכתוב בהמשך. אלה סוגים ספרותיים תובעניים, שהוא שב וחוזר אליהם בהתמדה ובכישרון עד היום. ספר זה מקבץ סיפורים ונובלות קצרות של ברדוגו החל מראשית כתיבתו ועד 2010. בשליש הראשון שלו מובאים סיפורי הקובץ 'ילדה שחורה' (בבל, 1999) בנוסחים חדשים, ערוכים מחדש, ורובו של הספר כולל 12 סיפורים המכונסים כאן לראשונה, ועוד שלוש נובלות קצרות מן העת האחרונה, שהן מהלך ומדרגה חדשים בכתיבתו של ברדוגו. הקריאה בסיפוריו של ברדוגו במקובץ תבליט את הגיוון הבלתי-רגיל ואת המִנעד הרחב של אמנות הסיפור של מסַפר שכבר ביסס את מקומו כאחד המוערכים ביותר בסיפורת הישראלית של תחילת שנות האלפיים, וכבעל קול אישי מובהק ולשון ייחודית. היא אף תאיר את כישרונו הגדול לכתיבה קומית וגרוטסקית, ותזכיר לנו שאין לכלוא את הפרוזה שלו בגבולותיו של הריאליזם החברתי. "אין לי אגודה, אפילו לא של איש אחד". הסיפור האופייני לברדוגו, מאחורי העושר הזה, מוצא תדיר את גיבורו בתחומיו המצומצמים של בית, בזירה צרה של תא משפחתי – או כמו-משפחתי – שהוא תמיד "משפחה חסרה" או הולכת ונחסרת. בתא הזה הגיבור מנותק ומנוכר, כמין "עודף מבויש" של השתייכות טבעית לא-בעייתית. אבל בהמון נימים סמויים מחלחלת גם תלות גדולה בַּצוותא החנוקה והשותקת הזאת, ושוב ושוב אנו נתקלים בַּסיפורים בזרימה חמה סמויה של רגש הפוך ממה שנגלה על פני השטח האדישים. אכן, בכל אחד מן הסיפורים מביאה העלילה אל משבר בכל מה שקבוע-ונמשך בתא הקטן של הצוותא. הגיבור המתוודע אל שוֹנוּתו תוהה איך ממשיכים מכאן, איך אפשר להפשיר ולפרוש את הכנפיים הקפואות, כיצד ניתן להגיח נקי מן העפר הרקוב. אבל סיומי הסיפורים פתוחים ומפולשים; הגיבור נותר על הגדר, תלוש מכאן ומכאן, ער לנטישוּת של חייו האישיים המיוחדים, שהם בעיניו בלתי-אפשריים לאיש זולתו....

5.
`יתומים`, ספרו השלישי של סמי ברדוגו, מבסס את מקומו במספר הבולט והמקורי בדור הסופרים שהחל לפעול בעשור האחרון. הפואטיקה הייחודית שלו- פואטיקה `שוליים` המסיטה בהתמדה את הלשון ואת פרטי המציאות מן הטריטוריה ההרגלית `המרכזית` שלהם- מחוללת כאן את אחד הספרים העזים והמשמעותיים של השנים האחרונות. בשתי הנובלות המרכיבות את הספר- שכל אחת מהן היא תמונת-ראי של בת- זוגה –מערער מאורע לא-צפוי את הקו הישר והרגוע של השגרה המשפחתית, מפלש אותה אל החוץ של המדינה הקשה ומתסיעס תהייה על זהות ועל ישראליות בשוליים של הארץ. בשתייהן מצוי ברקע זמן אחר, של עבר ב"גטו הלבן", המרוקאי, אלא שבנובלה "אחי הצעיר יהודה" ה`שם` הזה שותק וכבוש, ואילו ב"יתומים" הוא גורם מרכזי בעלילה: גיבור הסיפור מנסה לגרד ולגעת בשכבה הזאת ש"בטח נמצאת בתוכו"....

6.
"בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר-הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה"... ילדה שחורה היה ספרו הראשון של סמי ברדוגו. בספר הזה, שראה אור לראשונה ב-1999 (בהוצאת בבל) וזכה להצלחה עצומה, פרץ ברדוגו לתודעת הקוראים כהבטחה ספרותית גדולה וכבעל קול אישי ולשון ייחודית. הספר שומר על מעמדו עד היום כאחד מספריו הפופולריים ביותר של ברדוגו, ואף נבחר לתוכנית הלימודים בספרות בבתי-הספר התיכוניים. ב-2011 הוכן נוסח חדש של סיפורי ילדה שחורה, ונכלל כשער הראשון באסופת הסיפורים של ברדוגו הילד האחרון של המאה (הספריה החדשה). במהדורה הנוכחית של "הספריה הקטנה" מופיעים הסיפורים בנוסח החדש מ-2011. בריאליזם גרוטסקי, המיטלטל בין הקומי לנוגע-ללב, מעצב סמי ברדוגו שורת דמויות החיות בזירה הצרה של תא משפחתי חסר או הולך ונחסר. גיבוריו יוצאי-הדופן זרים ליַחַד החנוק וגם תלויים בו; תגובותיהם מנוגדות לצפוי, אך תדיר נמצא בהן גם רגש הפוך ממה שנגלה על פני השטח המנוכרים כביכול. "אני רוצה להפנות את תשומת לבם של הקוראים לכישרון הצעיר סמי ברדוגו... פשוט כישרון של אדם שיש לו סיפור לספר, ומספר את הדברים ביכולת מרשימה... זוהי יצירה מבטיחה מאוד, שמעניקה לברדוגו אשראי גדול... הכישרון הגדול שלו הוא לספר על המתחים היסודיים של הקיום האנושי". (גרשון שקד, 'הארץ', דצמבר 1999) ספריו הקודמים שראו אור בהספריה החדשה: יתומים ; ככה אני מדברת עם הרוח ; זה הדברים ; הילד האחרון של המאה....

7.
בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו – המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים – יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות לעתים. ה"מסע" אל המקומות והמאורעות הנבחרים, הפותח בחוד הגיאוגרפי הצפוני של המדינה והולך ויורד דרומה, הוא רובו ככולו אל מקומות שולִיִים, שעינה של הספרות העברית נוטה להתעלם מהם. אתרים "קנוניים" יותר וסמליים, כמו הכינרת, תופס מרסל כזדוניים. קטעי הזמן־מקום נולדים מחדש כדי לגלות מה השתנה בהם ואם אפשר ללקט מהם משהו, אם ניתן להמיר אותם לְהווה, להתחלה חדשה. מרסל, שחי את חייו כאיש מיעוט, כהתגלמות האַחֵר וכישראלי "חלש למדי", הוא בו־בזמן קונפורמיסט ישר, צנוע ומצפוני, שהיה רוצה להיות האזרח הסביר של המדינה. הוא מאמין שאדם מקבל את אופי הזמן־מקום של הנקודה שבה החליט להשתקע, אבל הוא עדיין אינו מסוגל להחליט היכן לשים את עצמו. ההתרחשויות מן העבר הציעו לו אופני חיים שלא בחר בהם, אפשרויות מרתיעות ולצידן אחרות מושכות, תפניות הגיוניות שלא העז להתמסר להן. בכל המצבים הוא נשאר על איזה סף בין אלטרנטיבות. אפילו איך להיות אב טרם החליט. בינתיים הוא מתעלל עוד ועוד בגופו והורס אותו מתחנה לתחנה, כמו מוותר על איבריו אחד־אחד להשתחרר ממנו. מרסל הוא אדם סופג. דברים פוגשים אותו, מונחתים עליו. הוא כמו מושלך אליהם ומסתכל בהם יותר מאשר יוזם. גם בלשון הבֶּרדוּגוֹאית – עברית מופלאה שבשולי העברית – מועברת האקטיביות מן הדמות אל כל מה שסובב אותה, כגון הערב שדוחף את עזיבתו של הגיבור, או ענף הצאלון שמחליט להיתקל בו. ה"פה ושם בארץ־ישראל" של סמי ברדוגו הוא רומאן מפעים בייחודו ובאחֵרותו; מרתק ונדיר בהסתכלויותיו. פרוזה עברית מחשמלת מסוג שרק ברדוגו מסוגל לו. ...

8.
זה סיפור שמתחיל בעצם ברצח. כי מיד בשורות הפתיחה מדווח גִי, גיבורו של סמי בֶּרדוגו, על גרימת טביעה בידיו הדוחפות: "אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל-כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר". הוא הגיע לביקור ביישוב הולדתו – שעזב כבן שבע-עשרה, לפני כארבעים שנה – ובראשו תוכנית פגישות עם מי שהיו עדים לו בעבר הרחוק, במטרה לבדוק את האפשרות להיות חדש, לחזור להיות בן-המקום "כדי להיטמע ולא כדי להיבדל". ברנר, שמעולם לא עזב, הראה לו את השכונה החדשה הנבנית למען בני-המקום, ולעולם לא נדע אל נכון מדוע דחף אותו גִי אל בריכת הסיד, האם רק מפני שברנר היטה את האגן שלו ונראה כסימן-שאלה בעיני גִי המבקש להתקבל כאן בחזרה? אכן, אף שאת הביקור בן שבעת הימים מספר גִי פרט אחר פרט ברזולוציה חסרת-תקדים, מותירה עלילת הרומאן לתהיית הקוראים, ואולי גם לתהיית גִי עצמו, שורת פערים ענקיים. כל פגישותיו של גִי הולכות ומתפוגגות באופן מוזר, ודומה שהוא מנסה לשאוב מבני-שיחו הודאה באיזה דופי שמוטל בו. מה הם החטא או החריגוּת שהוא חושש שיתגלו? למה גִי מתחבא ומנסה להימנע מהיתקלויות לא-מתוכננות בתושבים? למה ברח מן היישוב בנערותו ולא הגיע אפילו להלוויות של אביו ושל אמו? במה חושדים בו מי שרודפים אותו? לנוכח כל השרוי באפלה המסויטת, מוגשת לנו כמִשען החזית הנינוחה, המפורטת עד דק ובהומור, של המרחב המוחשי של היישוב, ושל התחושות הגופניות-נפשיות שהוא מעורר מרגע לרגע. חפצים, צורות, טקסטורות, ריחות, תאורות, צלילים, טמפרטורות, תנוחות ומגעים, שסוננו דרך פילטר רב-דמיון, מתערבבים בעלילות של חלקי הגוף שכמו יוצאים לעצמאות, ובניואנסים של התגובות הנפשיות. את כל אלה, בתוספת שברי זיכרונות-ילדות, מפליא גִי להפוך להתרחשות שוצפת. ומה שמצרף את הספר לשרשרת הלא-ארוכה של ספרים גדולים באמת של הספרות העברית לדורותיה הוא השפה שמרַתֵּךְ ברדוגו בשביל גיבורו לצורך עלילת התערותו במרחב המקומי – עברית חתרנית שליד-העברית, השוברת הצידה מן הדרך הראשית כמו גִי, הגוררת מן המופשט אל המָשִׁיש והמוחשי וההופכת תכונה ופעולה לְעֶצם: "מיששתי את פתיחותה של הדלת"; "קירבתי את צליל הצעדים מבחוץ אל עומק התרגשותי"... ה"הרפתקה עם מלים" המוצגת בספר זה מותירה אותנו פעורי-פה. ספריו של ברדוגו באתר הקיבוץ המאוחד: יתומים, ככה אני מדברת עם הרוח, זה הדברים, ילדה שחורה, הילד האחרון של המאה, סיפור הווה על פני האֶרץ ...


קריאה כיפית אין כאן. כמו ב"זה הדברים", גם כאן ברדוגו ממציא מחדש את העברית, תוך פירוק והרכבה-מחדש של פעלים ושמות עצם ושילוב של שפה גבוהה ושפת ... המשך לקרוא
2 אהבו · אהבתי · הגב
אי שם הרחק בימי בית הספר התיכון, בשיעורי ספרות, למדנו את ספרו של אלבר קאמי, 'הזר'. לא אהבתי את הספר. אולי הגעתי אליו מוקדם מדי, אבל אני זוכר שה... המשך לקרוא
19 אהבו · אהבתי · הגב
אהבתי ונהניתי. גיבור הספר חוזר לבית ילדותו אחרי שני עשורים כמעט ביחד עם אמו למעין "חופשה" בת שבוע. המספר בעצמו מתגלה כתלוש מהמציאות, סובל ... המשך לקרוא
7 אהבו · אהבתי · הגב
לא קראתי מעולם את ספריו של סמי ברדוגו והיה לי קצת מוזר להתחיל לקרוא את הספר הזה שלו שכתוב בעברית "אחרת"; הגיבור בספר זה למשל איננו מסתכל אלא... המשך לקרוא
5 אהבו · אהבתי · הגב
אוסף של סיפורים ללא תקווה,,נכים ..חולים.. נכשלים.. וגברים במשברי זהות... כתוב יפה, שפה רהוטה ומדוקדקת,קריא.. אך הקריאה מאוד קשה אין רגע של אופט... המשך לקרוא
סמי היקר, נהניתי מכל רגע מהספר הזה, אם כי בגילי המופלג והבוגר היה לי קשה להזדהות. אתה מבין התגרשתי כבר שלוש פעמים מאותו גבר. נתתי בו אמון וה... המשך לקרוא

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ