1.
קרה לנו נס במשפחה. אמא נכנסה להיריון בגיל חמישים ושתיים. אני חושב שהיא בחודש שני או שלישי, ועוד לא רואים אצלה בטן, היא ממשיכה להיות איך שהיא ועוד לא מראה סימנים של שינויים. אנחנו לא מדברים על המקרה הזה בבית ומקבלים את ההפתעה כמו משהו נורמלי. לפני שבועיים שמעתי אותה אומרת לאבא שלי במרפסת, "אין לנו מה לעשות, נס בא עלינו מרדוש, נס". אחר-כך היא הסתכלה קדימה וישבה זקוף על הספה ולא חיכתה שהוא או מישהו אחר יענה לה.
אבא יודע שככה זה. הוא בקושי מדבר בקול הדק שלו. אמא אוהבת אותו והיא טובה אליו בשתיקות האלה. אני לא מנחש מי התחיל להיות יותר חזק במשפחה שלנו. אולי אמא עשתה את אבא כזה עם הזמן, הפכה אותו לאט למי שהוא. שניהם מסתדרים בינהם ואפשר להרגיש שאמא יודעת על אבא שהוא לא איש חלש, כי תמיד הוא בכוננות לשמוע אותה ולעמוד לידה, כאילו אומר לה בלי מילים "מה צריך עכשיו לעשות ז’וּלי?`, ומחכה כמו כולנו לראות מה יהיה עם הילד החדש בבטן שלה.
התינוק צריך להגיע אלנו עוד כמה חודשים, ואולי הנס יעבור בשלום. עוד לא דיברנו על סיבוכים שיכולים להיות לאמא בגוף. כולנו יודעים שהמקרה לא טבעי ושיש סכנה להביא ילדים בגילה. עד עכשיו הייתי בטוח שנישאר כמו שאנחנו, רק שלושה אחים עם אמא ואבא ויָקוֹטָה שתמיד כאן. חשבתי שנשמור את המשפחה קטנה, ועוד יותר קטנה אחרי שדינה התחתנה ועזבה את הבית, ושִׁיקוֹ בְּקֵבע ובא רק פעם בשבועיים לסופשבוע. מזמן כבר התרגלתי לימים האלה. חוץ ממני, גם יָקוֹטָה נמצאת. אבל היא בקושי יוצאת מהחדק שלה, ורוב הזמן אני לבד והבית גדול ומתפרשֹ רק בשבילי. השטח הפנוי של החדרים, עם המסדרון הארוך והסלון שיוצאים אליו, מזמין אותי לעבור בתוכו. כל יום אני מזהה מחדש את הצמצום ואת הרֵיק הנעים.
כמעט לא אמיתי לחשוב איך היה כאן פעם, כשגרנו פה כולנו בלי לשים לב לאן אנחנו מתקדמים ואיך יהיה העתיד שלנו. דינה, שיקו וגם אני ראינו את אמא ואבא ואת האדישות הקטנה שקבועה עליהם. כאילו שאין אצלם זעזועים והם יודעים לחיות רק בקו ישר. אפילו עכשיו, עם המקרה של הנס, לא נראה שיש להם דאגה ממה שיקרה ממש עוד מעט, אחרי שהילד החדש יגיע ואני אצטרך להתגייס לצבא ולעזוב את הבית.
2.
בינתיים הכל בסדר. אמא ממשיכה לקום בחמש-וחצי בבוקר ומתלבשת מהר בחדר שלה, שותה במטבח תה חם ולא עושה הרבה רעש, מנסה שהבית לא ירגיש איך היא יוצאת ממנו כשהיא סוגרת בשקט את הדלת ויוצאת מהחצר, הולכת עד הסיבוב של הכביש ומחכה על המדרכה להסעה של תדיראן. אבא קם עשרים דקות אחריה והולך כפוף. הוא סוחב את עצמו למטבח ומתיישב על הכיסא, שותה את השאריות מהקומקום שאמא עשתה קודם. הוא יושב בלי לזוז ומחכה שיָקוטָה תתעורר ותקרא לו, "קמתי מַרדוש". לפעמים אני שומע אותה בגלל שהחדר שלה מול החדר שלי, וגם בלי דלת. אני שם את השמיכה על הראש ומנסה להסתיר את הקול והאור שמצליחים להיכנס מהרווחים הדקים של התריסים ומתערבבים בחושך שנגמר וזורקים חוֹם מעל המיטה שלי.
זה מה שקורה לי כל בוקר בזמן האחרון. אם לא היה קיץ, אולי לא הייתי שם לב לרעש ולצללים. על המיטה אני עושה איתם מלחמה ומתאמץ לסלק את ההפרעות. הכי טוב זה למתוח את השינה עד הצהריים, בלי לראות מה קורה בבית כשאבא כבר יוצא ממנו ויָקוטָה מתיישבת על המיטה בחדד שלה ומחכה קצת עם השקט שנשאר, ואז מתחילה להתלבש לבד, שולחת ידיים אל הכיסא שעומד בסוף המיטה וממששת את השמלה שנמצאת עליו. היא מתאימה את הראש לפתח העליון של השמלה ומשחילה אותה עד הבטן. אחר-כך היא נעמדת ומנערת את הגוף בשביל שהבד ייפול חלק. רק אז היא רגועה והיום שלה יכול להתחיל, כי כלום לא התבלגן ואף-אחד לא נכנס לה לחדר והיא לא תצעק שמישהו נגע לה בדברים.
יָקוטָה גרה איתנו תמיד. היא באה לכאן עם אמא ורפאל, כי לה היה אפשרי להשאיר אותה לבד בַּּגוֹלה. שם היא חיה את השנים הצעירות שלה, וילדה חמישה ילדים שעזבו אותה אחרי שהתחתנו ועברו לגור בערים גדולות ורחוקות. הם השאירו אותה לבד עם אמא שלי, ורק אמא המשיכה להיות קרובה אליה, אפילו שהתחתנה עם רפאל. הם גרו באותו רחוב של יָקוטָה. ככה אמא וסבתא נשארו קרובות. אני חושב שהן ראו אחת את השניה כל יום, והן חישבו את הקניות והזמנים של השבוע. נדמה לי שהן עשו הכל בשביל לשמור את הקצב הזה של הימים ההם, אבל ביום אחד הוא השתנה, כשרפאל בא לאמא שלי ואמר לה שעולים לארץ ועוזבים את הכל, והיא מיד ענתה לו שאמא-יָקוטָה באה איתם ואין ברירה אחרת, ורפאל לא התווכח והסכים בְּרגע` כי חשב שהיא לא יכולה לעשות רע.
רפאל היה הבעל הראשון של אמא. חודשיים אחרי שהגיעו לישראל ונכנסו לבית הזה הוא מת והשאיר אותה אלמנה. אבל אין מה לעשות, ככה הגורל, היא ורפאל זכרונו לברכה לקחו על עצמם החלטה לעלות לישראל וזהו זה. אחרי שנתיים אמא התחתנה עם אבא שלי, ואני הייתי הילד הראשון במשפחה שלנו שנולד בארץ הזאת. רפאל הוא אבא של שיקו ודינה, שני האחים הגדולים שלי שגם נולדו בחוץ-לארץ. דינה הבכורה, ושיקו קטן ממנה בשנתיים. שניהם בטח לא זוכרים כלום מרפאל בגלל שבקושי הספיקו להיות איתו. בשבילם הוא מזמן כבר לא קיים. גם המקום שהם שבו הם נולדו לא נמצא אצלם בראש. הכל נעלם ורק מה שפֹּה קובע, וזה מה שהם מכירים. בַּבַּית הזיכרונות של חוץ-לארץ לא נמצאים, אפילו שיש משהו שמזכיר ומראה קשר עתיק וזאת התמונה שתלויה בחדר-שינה של אמא ואבא מעל המיטה שלהם. בקושי רואים בה פנים, אבל מזהים שזה איש מבוגר עם זקן קטן וכובע שחור על הראש, והוא לובש שמלה אפורה כבדה, וכולנו יודעים שזה רפאל, הבעל הראשון של אמא והאבא האמיתי של שני הילדים הראשונים שלה, שבעצם הם רק חצי-אחים שלי.
ככה יוצא שמַרדוֻש הוא רק אבא שלי. את שיקו ודינה הוא גידל ודאג להם כמו ילדים שלו. כשהם היו קטנים, שניהם הסתכלו עליו וראו איש מבוגר שמתאים להיות אבא. בימים ההם לא היתה להם ידיעה מה המקור שלהם. הם לא הרגישו כלום וקיבלו אותו בלי מחשבות רעות. אבא עשה איתם הכל, דיבר אליהם לאט וחיבר אותם אליו גם כשאני הייתי לידו וראיתי איך הוא נוגע בגוף הקטן שלהם כמו בשני גוזלים חלשים שצריכים עזרה.
3.
שיקו ודינה כבר לא חלק מהבית ולא יכולים להראות סימנים של דאגה על ההיריון של אמא. אני יודע שהם חשבו כמוני וראו אותי האח האחרון במשפחה. המקרה החדש הוא הפתעה גדולה בשבילם. שיקו נראֶה כועס יותר, ודינה כבר הרבה זמן לא באה לבקר ורק דיברה עם אמא בטלפון. הם רחוקים ממה שקורה כאן בגלל החובות שיש להם עכשיו. גם לי עוד מעט יבואו החובות, בגלל הצבא שמתקרב אלי, וזה רק מכניס לי דמיונות שאני מנסה לסלק. כל-כך אני רוצה להפסיק לקנא בשיקו ודינה, שכבר עברו את התקופה הזאת וסבלו את הקושי של ההתחלה.
רוב השנים הייתי צמוד אליהם. נולדתי אחריהם ולא הייתי הפתעה מוזרה, רק תוספת שאבא שלי הביא איתו. אמא התחברה אליו ועשתה אותו אבא חדש לכל הילדים שלה. היא לא הסבירה להם כלום כשנולדתי, ורק שמה אותי על הספה והשטיח, תינוק זוחל ומתנדנד בין שני האחים ההולכים שלי.
יָקוטָה לא היתה צריכה הסברים. מההתחלה היא הרימה והחזיקה אותי, שמה לי אוכל בתוך הלשון, ניגבה את השאריות עם הכפית שעברה חזק על הלחיים שלי, ובאותו זמן סובבה את הראש והסתכלה איך דינה מחפשת לעשות קשרים בתחרה של הכריות, וגם צעקה על שיקו שלא יֵצא מהדלת כי הוא יכול ליפול משתי המדרגות הנמוכות. העיניים שלנו ראו אותה והאוזניים קיבלו את הקול. יָקוטָה שמרה עלינו כשאמא היתה במפעל ואבא במועצה. רק היא ראתה כמה אנחנו אחים מחוברים, שצריך לגדל ולחנך באותו בית בלי לעשות ביננו הבדלים. כשאמא חזרה בחמש מהעבודה, יָקוטָה המשיכה את הפעולות שלה, ואמא קיבלה בחזרה את התפקיד של האישה בבית.