“נער שב מן הצבא. ביכולתו לשוב בשלמותו והוא יכול לשוב כשהוא רצוץ ושבור. כך או כך, נפשו כבר לא תהיה שלמה. היא תהיה מרוסקת והזכרונות ירדפו אותו בזה אחר זה. לעולם ועד.
זה הוא, למעשה, תמציתו של ספרון קטן זה אך מכווץ קרביים. הספר עוסק בצבא ומלחמה בכל ההיבטים והאספקטים והמשמעויות: מה זה אומר להיות נער הנלחם במלחמה? מה זה אומר להיות בן למשפחה לנער שכזה, שלא עלינו, ברגע אחד, בלילה אחד, נאלצת לגלגל על לשונה מושג חדש: שכול. משפחת שכול.
השירים בספר זה חודרי לב, מרגשים ובעיקר חושפים את הקורא לאמת המרה: המלחמה קיימת. היא מבעבעת והיא לא חדלה והוא נותן לנו צוהר חושפני אל רגשותיהם של הנערים שהיו שם ובדרך נס שבו אל חיק משפחותיהם. כיצד הרגישו? מה הם חושבים לאחר שיבתם משם?

שיר אחד מיני רבים המתאר את הכאב הזה בחדות מדהימה ומפלחת הוא השיר " כיסא גלגלים", השיר עוסק בנער צעיר שמצוי בבית חולים לאחר שחזר מן המלחמה פצוע קשה, פציעה כה קשה עד שנאלצו לקטוע את רגליו. באחת הפעמים הוא עוצם עיניו, נרדם וחולם חלום. בחלומו אלוהים מאפשר לו יכולת תעופה אך הנער אינו שבע רצון ורצונותיו מסתכמים בנעליים. ליתר דיוק סנדלים. הוא משתוקק לרגליים שיוכל לנעול נעלים ואף לפסוע ברגליים יחפות. להרגיש את האדמה, כנראה.
דרך שיר זה ההבנה מכה בקורא שבעצם מדובר בבקשה טריוואלית: רגליים. בקשה שהנער בכלל לא אמור לבקש כי כביכול "ברור מאליו" שלנער יהיו רגליים כי זה איבר שניתן להחשיבו כאיבר בסיסי בגוף האדם. עם זאת, קרה מצב שהגורל רצה אחרת ושיחק לרעתו של הנער ורגליו נלקחו ממנו וכאן נופל האסימון שהנער לא צריך רק להתמודד עם הסיוטים משדה הקרב אלא גם עם החוסר הזה, החוסר שילווה אותו כל חייו.

שיר נוסף הוא השיר "קצינת נפגעים", שיר המוקדש לבחורה חגית וכתוב בגוף שני יחיד, בלשון נקבה- את. השיר מתאר את לבטיה וחששותיה [המוצדקים] של קצינת נפגעים שנמצאת בדרכה למשפחה ועליה לבשר לה בשורה מרה: על מותו של קרוב משפחתם. כיצד תעשה זאת? כיצד ניתן לבשר בשורה כה מהפכת קרביים ומשנה מציאות- לעולם?
שלו אינו מתחנחן ומלווה את הנושא הקשה בו הוא עוסק בשיר במילים מלטפות, ציוריות גדושה פלפולים מיותרים למקרא, אדרבא, הוא עוסק בנושא במשלב לשוני אומנם גבוה אבל ישיר. אין כאן ציוריות, אין כאן ניסיון למשוך את היריעה עד קרע. הוא מתאר את הסיטואציה בצורה הפשוטה ביותר, שהיא גם הכואבת ביותר.
הוא מצליח להמחיש בפנינו הרגע של לפני קבלת הבשורה, כאשר הקצינה עוברת את מפתן הבית ומביטה בפני הבית שתמהים על ביקורה של קצינה בשעת לילה מאוחרת. הוא מתאר לנו את בני הבית בדיוק רב: אב, אם [שפניה מחווירות, התחושה הרת האסון מזדחלת אל ליבה] אישה צעירה ותינוק קטון בידה.

כל השירים הללו נכנסו לליבי אך שיר זה היה השיא. הוא ננעץ בליבי כמו חץ מצלק. כאשר קראתיו לא הצלחתי לעצור את הדמעות והתייפחתי כתינוקת. לצערי, אני מכירה את המושג "שכול" מקרוב מאוד מאוד. אפשר לומר שנולדתי אל תוכו וזה מושג שמלווה וילווה לתמיד. ניתן לראות זאת כאות קין שחרוט על עורך, בין אם תרצה בכך ובין אם לאו. כאילו הנך סיזיפוס אשר נגזר עליו לגלגל אבן במעלה ההר לנצח-נצחים ולא להגיע לנחלה ולמנוחה. ייעודה של האבן להתגלגל כלפי מעלה ולהדרדר בחזרה אל התהום וחוזר חלילה. סלע עצום בגודלו שהוא סלע הרובץ על נשמתך- סלע השכול. סלע שנוקב בך נקבים ומאותת על נוכחותו בכל שעות היממה: בוקר, ערב, צהריים וליל. אפילו בחלומות. טפרים שאוחזים בבשרך ולא מרפים והם שורטים ושורטים, גם כאשר הכול רגוע ושלו, למראית עין. זה תמיד רק למראית עין. ויחד עם זאת, אגלה לכם סוד: השכול מבגר. הוא מקפיץ אותך במספר שנים טובות מכפי שנותייך. כך הרגשתי מאז לידתי. חשתי שונה, בוגרת. בעלת תובנות וראיית עולם ייחודית ושונה. ראיית עולם שלצעירים בני גילי היה קשה עד בלתי אפשרי להכיל ולקבל. הייתי עוף מוזר, כהגדרתם של בני גילי.הם לא הצליחו להבין אותי ואת אופן החשיבה שלי, אופן חשיבה שהוא נע בין אופטימי ורגיש מאוד לבין פסימי וציני להחריד.האמת? לא פלא. עם מעמסה רגשית, נפשית ופיזית בגיל כה צעיר כיצד ייתכן אחרת? כשאתה מתבגר לתוך מציאות לא קלה אתה צריך לסגל לעצמך כלים בכדי לשרוד. אתה מתבגר בעל-כורחך. כל חיי נגזר עלי להתהלך בין הבריות כשתחושת חוסר ההבנה היא כמו קיר המפריד ביני לבין העולם.והמחשבות מתרוצצות להן: יש מי מבין הסובבים אותי שמבין את כאבי? את הכאב הזה שהוא חלק מבשרי כבר שנים רבות? ההרגשה הזאת שאינך מובן, וכמה שתנסה לדבר ולהסביר, לא תובן על ידי אף אחד, היא מתסכלת.

" לעבור בשכונות כבלדד הגורל
המביא את איגרת האיד.
מי צרר בארנק נעוריך הקל
דבר-דואר כזה. מה כבד?

לטפס אל קומות בו נמים אנשים
וחולמים על שובו של החייל
את יקר חלומם וחמדת תקוותם
עוד מעט ותשימי לאל.

לעמוד מול דלתות. להניח עוד רגע
לאלה הצאן שמעבר...
ואחר-כך לדפוק. כל אצבע שלך
כאת החופר את הקבר.

ניצבים הם בפתח: אישה בכותונת.
הורים בפנים לבנות.
ריבונו של עולם! איך לומר להם זאת?
ובאילו מילים עדינות?

ותמיד איזה ילד חיכן עימהם
ותינוק מהמה בערשו.
וזקן או זקנה מתקרבים, שואלים:
"מה רוצה החיילת הזאת?"

אימרי להם וכי שומה היא לומר
ולו גם ידך רעדה:
ספרי לאישה בכותונת הלילה
כי אהוב לילותיה נגדע.

גלי להורים אשר נער להם
כי קלע בנער נקב.
בשרי לתינוק: לא ישוב החזק
המרקיד את גופו על ברכו.

וברחי לך משם לאשר תשא רגל.
למקום אין רחוב ובתים.
זעקי קול גדול כל אשר התאפקת.
מלזעוק עם בוכים ומטים.

וילווך עדי ערב, עד כר ויצוע.
מראות היתום והשכול.
וכל רצונך הוא לצלול כמו אבן,
לטבוע, לשכוח הכול!"


שיר נוסף שמאוד אהבתי הוא השיר אשר פותח את האסופה המצמררת הזאת: אותו קיץ עם בני שלי. מדובר בשיר אינטימי. בניגוד לשיריו האחרים של המשורר שמתמקדים בכלל הנערים הנשלחים מדי שנה מתוקף חוק גיוסם, השיר מתאר את סיפורו האישי של יצחק שליו על בנו שמתגייס לצבא. [כנראה מדובר במאיר שליו בכבודו ובעצמו]
השוני מורגש בשיר במינונים קטנים: יכולת הבן לעבור את אביו ולצעוד לפניו [מה שבילדותו היה אחרת, האב היה זה שצועד לפנים והוא זה שהדריך והיה מורה לבנו] מדגים לנו ולאב עצמו את בגרותו של הבן. גם מימדיו הפיזיים של הנער השתנו. אט אט השיר ממשיך ואנחנו נחשפים אל המקומות בהם ביקרו השניים שהם נעשו בודדים ושקטים לאחר לכתו של הנער, לכתו אל הצבא. השיר הוא שיר כנה מאוד. שיר של אב מפורק ששולח את בנו לצבא. הוא הרי אינו יודע אם הבן אכן ישוב והשיר מתאר בייחודיות את ההפנמה שהבן בגר ושהוא כבר ברשות עצמו וברשות הצבא. ועם זאת, למרות היות השיר שיר אישי הוא שיר קולקטיבי מכיוון שכל אם ואב ישראלים יזדהו עימו.

" בן שמונה עשרה אתה ובדרכים נלכה
וכבר איני צועד בראש אם כי מאחוריך.

מבעד משקפיו של אב. מעורפלים זיעה.
אראה אותך מושך בהר, במעלה טורען.

חותך אתה ישר למעלה. קו תלול, אכזר.
אני מוצא שיפוע נוח. דרך לא עזה.

אחר תוביל בשדה השלף, אל נמרין הכפר.
עדר " ברחמות" לקראתנו, בראשו- הפר.

נטיתי לי הצידה אז, זהיר בכבוד קרניו.
אתה הישירת מבטך אל אופל אישוניו.

נחלוף על פני פרות נוגהים באודם וענבר.
בסכינך חותר אתה אל מגד הצבר.

על צוק ארבל העיט סב ויען שם קנו הוא;
אני יורד בשביל הטוב. אתה- בדרך התהו.

אלך כדין. מתון-מתון. מועד ונעצר.
רואה אותך גולש כעז באשד הצר.

ובכנרת נסיים. סיום כחול. רטוב.
אתה מפליג למרחקים, אני- קרוב לחוף.

אותו הקיץ, בני שלי, הלכת לצבא.
וחזרת, בני שלי, ברגל נקובה.

ולא נעלה בהר, ילדי. בעמק לא נלכה.
והיא תוגת יומי, ילדי, והוא יגון חייך."

שיר אחר הוא השיר שהספר נושא את שמו: נער שב מן הצבא. השיר מתאר את שיבתו של נער מן הצבא ועם כל הצלקות ששהייה בשדה הקרב והחשיפה למראות הזוועתים יוצרת. הדחקה. שימוש בסמים. לילות ללא שינה וסיוטים.


" הביא הביתה גוף רזה
וריח הסמים.
מכתבים צרורים בצרור
וים התצלומים,
סימני זריקות
ולמזכרת-חוט.
הוא החוט אשר סגר
פצעיו שנפתחו.

נער שבן מן הצבא
הביא הביתה להב סורי,
שבע צלקות,
חפיסות טבק מלאות,
הנעשות ריקות.
הילוך זהיר- לבל ירגז
ברכיו הכואבות.
הוא כבר לא ירוץ רחוק
ולא יעשה קרבות.

נער שב מן הצבא

הביא הביתה שנת נדוד
וחלומות טרופים
עלי רעיו אשר נקבו
אחיו השרופים.
בחלומו הם מנווטים.
בואדי,בהרים.
ועם שחר הם חוזרים
בשקט, לקברים...

נער שב מן הצבא"


שיר נוסף הוא השיר " הליקופטר נע מערבה " שמתאר את הקורה בשדה הקרב עצמו, כיצד מתו הנערים? חלק ממוקש שהרכב הצבאי עלה עליו בשוגג. חלק מצרור כדורים שפילח את החזה. למרות סוגי המוות השונים והמצמררים, המוות הוא אחד לכולם. במוקדם או במאוחר הוא יפקוד את כולנו. מרביתנו יראים וחרדים מפניו. זה אחד הדברים שאין ביכולתנו הטכנולוגיות המופתיות לעצור.

" הליקופטר נע מערבה. ימה נע מסוק.
את הנער הוא לוקח. קחת משא.

מסבכי ירדן בוצי וחלקלק מדם.
אל סדין נכון לגו בבית אי-שם.

טס מסוק מעל לעמק, נוף המארבים,
שם שכב לילות הנער, כל רעיו שוכבים.

טס מעל לרפתות, בתי התינוקות,
- כל אשר הגן עליו הנער בנשקו.

על שרידי מנוע עף הוא. ג'יפ הותיר כתמו.
וזוכר את החייל אשר נשא אתמול.

על מוקש טמון כצפע, עף מבלי שער
כי מחר יבוא לשם, ישא חייל אחר.

עוד מעט ירד בנהם, רדה ונחות.
עת מחכה למטה, לובן של אחות.

פנסים בשדה האופל חרש מבליחים.
אלונקה נודדת אל חדר הניתוחים."



שיר אחר באסופה זו הוא השיר " תצלומים" הוא שיר שמתאר את רגע תפיסתו של נער בעדשת המצלמה, של בלוריתו המתבדרת ברוח. נער שהלך מעימנו ויום למחרת לכתו הוא ועוד נער ששניהם מתו באזורי קרב שונים, אחד בגולן ואחד בסיני, תצלומיהם התנוססו בעמוד הראשי של העיתון. העיתונים מדברים בשבחיהם אבל כמה מהם באמת יודעים על חייהם? הם לא קיוו ולא חפצו באותות הוקרה או בדיבור בלתי פוסק: לאחד היה אח קטן שכל רצונו היה לשוב אליו ולפרוע את שערו. לנער האחר, שחייו נגדעו באיבם, הכל רצונו היה לשוב לאהובתו שהמתינה לו בציפייה רבה ולקטוף איתה כלניות. לא היה ברצונם להפוך לגיבורי ישראל ולא להיות זכורים לאחר מותם ובטח ובטח לא ראו את המוות כאופציה. הם רק רצו לשוב לחייהם הקטנים, למשפחותיהם, לשוב למסלול חיים שיגרתי ותו לא. והדבר הפעוט הזה נלקח מהם,לעולמים, ובמקומם, במקום אותם נערים בשר ודם, נותרו תמונות שהן " מספרות" את סיפורם אך בדיעבד אינן מספרות דבר שכן האדם הוא מצבור של חוויות, תכונות ורגשות ואלה אינם יכולים להיות מסופרים במספר מצומצם של תמונות.

" המצלמה תפשה בלורית בנפנופה,
קלטה זויו של מצח, נוגה קמרונו.
וכמו צוותה לרשום לעד את פני הנער
טרם יעלמו בצוהר שריונו.

ולא ניחש בליבו את הבאות עליו,
ואת אשר צפנו ימים לתמונתו,
ואיזו התמונה אשר תבוא עימה
לנוח בצידה בראש עמוד עיתון.

ולא ידע עת יפול על חול סיני,
יכרע אחר, בהר גולן, כצבי על עופרו.
ומטחים יירו להם, וביום אחד
יופיעו בעיתון איש וקלסתרו.

ויסופר שם עליהם מעט לאמור:
אחד טוראי הנו ושני חייו- יוד חי"ת.
והוא מבני הקיבוץ. זה אשר עימו
הוא נער מן העיר, רבן ובן יוד טי"ת.

אך לא סופר דבר מן הדברים ההם
שרק ליבם ידע ולב אב ואם.
ולא סופרו דברים יאמר רק אח לאח
ורק לחמדתו כל נער יכתובם.

כי לא רצו בשיר ולא במקום כבוד
המתנוסס. שחור, בראש גליון.
לרוב-טוראי נערה הייתה בעיר
עימה נכסף לצאת, לקטוף כלניות.

ולא רצו בנאום הספד, במטח ירי.
וכל חפצם- לשוב הביתה למועד.
לנער הטוראי אח קטן היה
אשר אהב אותו על ברך לנדנד.

המצלמה תפסה בלורית בנפנופה,
קלטה זיו של מצח, נוגה קמרונו.
אך שום תצלום כבר לא יניד על ברך אח,
ושום רבט שבשחור הוקף דיוקונו

כבר לא יקטוף פרחים בשדה הערוגות."



לאחר קריאת הספר העוצמתי והקשה הזה, נפנתי אל ספר שירה אחר של יצחק שליו והוא נפתח בזו הלשון, בשיר הבא:
" מי הוציא מן הלב?"

"מי הוציא מן הלב?

מי הוציא מן הלב את היכולת
לשמוח על כל הדברים הקטנים:
התחלפות פירות השנה.
ריח הלחם.
ההרים והגבעות בפני המצה.
שוב הסנוניות אל גגות הרעפים.
הרעף השבור
אשר בעדו נראים השמים כה קרובים אל הגג.
רון המים היורדים במרזב לברך את הבור.
התחלפות בגדי החורף בקלי בגדי קיץ,
פרישתה של נעל-חורף אל העלייה
ויסור מלכות הסנדל."


באופן אירוני, לאחר קריאת ספר שירה כה מלא תוגה ותובנות, משמעות מילותיו של השיר הקטן הזה מקבלות משנה חשיבות רב יותר: היכולת להעריך את הדברים הקטנים, הפשוטים, השגרתיים כל כך הם לא דבר של מה בכך ויתר על כן, דווקא הדברים הקטנים הם החשובים ביותר. לא האייפון החדיש ביותר, לא עשרות נעלים שאתה קונה בשבוע, לא הבגד היקר ביותר- הדברים הקטנים הם אלה שקובעים. זמננו על האדמה הזאת קצוב, הגיע הזמן להעריך את הראוי להערכה כי עלול לקרות מצב שמחר פשוט לא נהיה כאן. עלינו להאיר פנינו אל השמש הזורחת ואל השמיים ולהודות על כל יום שאנו קמים כי זה עלול להסתיים אחרת. הקימה הזאת אינה דבר שיש להקל בו ראש.”

“חובה חובה חובה”