הספר "שתי השמשות של דדיקה" של <mark>מגי אוצרי</mark> אינו ספר טוב, לעניות דעתי.

הוא ספר מצוין, בעיני: לא יחסית לספר ביכורים; לא יחסית לגילה של הסופרת או כל "תירוץ" אחר שניתן להעלות על הדעת.

הוא מצוין בזכות איכויותיו.

הספר הזה הוא, בעיני, מלאכת מחשבת. אוצרי הצליחה לשכן בנוחות ב-223 עמודים סיפור מרתק הנפרס על פני כמה דורות ומספר עשורים; היא ליקטה לסיפור שלה דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב ורלבנטית ליעדה

הסיבה הראשונה שבגללה כדאי לקרוא את הספר הזה היא העדה הגרוזינית.

היום קוראים למדינה הזאת שפעם הייתה חלק מברית המועצות - גיאורגיה. את היהודים שעלו משם לישראל אנחנו מכירים כ"גרוזינים" ויש עליהם בדיחות, ומערכונים וגם סרטים כמו חתונה מאוחרת ומתנה משמיים בבימויו של דובר קוסשווילי. אבל בספר הזה למדתי שיש הרבה יותר מזה.

גיבורת הספר היא בת לעולי גרוזיה, ויש לה מערכת יחסים טעונה מאוד עם אמא שלה. כך מת

ללה, גיבורת הסיפור שלוקה בהיפומאניה אומרת בעמוד הראשון: "אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי.." הסיפור נפרש בפנינו שלא בבת אחת. מניפה הנפתחת ונסגרת. יש עלילה כרונולוגית אבל היא נקטעת על ידי מחשבות. על ידי היזרקות למקרים מהעבר. מוטיבים מוסיקליים ובעיקר בדיקה חוזרת ונשנית של נפשה המרהיבה והמבהיקה והמיוחדת במינה של ללה. ואכן, בסגנונה הפחוס והמיוחד <mark>מגי אוצרי</mark> בראה נערה חכמה

לאנה ביטון היא כותבת הנאומים והיא פוליטקאית כריזמטית שרוכבת על הגל העדתי, ומצליח לה. היא מאוד "חברתית" ומשתמשת בעברה הקשה כמנוף לקריאות נגד קיפוח.
ליאת, גיבורת הסיפור, היא עיתונאית לא מאוד נחשבת באתר חדשות לא מאוד מצליח, ויום אחד היא מר=קבלת טלפון שמוסר מידע לגבי בת סודית של לאנה ביטון.
ליאת מתחילה לחקור, ומגלה הרבה דברים. גם על לאנה ביטון וגם על עצמה ועל החברה בה היא חיה.
השנה בה מתרחשת העלילה

היפומאניה הוא ספר קשוח, וערמומי. ואני אוהבת את הספרים שאני קוראת בדיוק כאלו. שמשאירים אחריהם שריטה שתמיד תזכיר לי מה גרם לה. כי בדיוק כמו שאנחנו נושאים איתנו את זיכרון האנשים, כן, גם דמויות שקראנו עליהן בספרים ראוי לזכור.

ואם שאלתם למה ערמומי, אז אספר לכם. כשהתחלתי לקרוא את הספר, מיד התחברתי לכתיבה של <mark>אוצרי</mark>. כי אי אפשר שלא. יש לה כתיבה ישירה, כזו מאוד בהירה, שמיד אתה מבין למה היא מתכוונת, וכל מ

זה התחיל מאבן קטנה שנזרקה על האוהל בו ישנה עם רינת בטיול השנתי.
השעה כבר היתה הרבה אחרי חצות ורק נקישות החצץ הטורדני הפרו את הדממה. אבן, ועוד אבן ועוד אבן.
ואז החלו הצחקוקים.
ידעה מי אלה, אחד מהם היה רונן. זה נמשך עד שצללית זינקה על האוהל ושיטחה אותו ורינת צווחה באימה כשחטפה מכה בראשה. היא שעטה החוצה ועמדה מולם.
'רונן, אתה זבל של בנאדם ו<mark>מגי</mark>ע לך שאמא שלך מתה.'
והעימות <mark>מגי</mark>ע לשיא. מכאן הכל יש

נערה בת שמונה עשרה יושבת במחלקה סגורה בחיפה. היא התנהגה באלימות ומשלמת על כך את המחיר. היא נפגשת עם פסיכיאטרית שנותנת לה כל מיני אבחנות 'מאניה דפרסיה' 'בי פולאר' ועוד. הנערה לא מוכנה שיכניסו אותה תחת אבחנה ולא משתפת פעולה עם הפסיכיאטרית. השנים הן סוף שנות התשעים והמעבר לשנת 2000.
הרגש הכי חזק שמניע אותה הוא כעס. היא כועסת מאוד בעיקר על כך שהגיעה לאן שהגיעה ועל הנסיבות העגומות של חייה והעוול שנעש

את ספרה הרביעי היפומאניה של הסופרת וכלת פרס התרבות והספורט לשנת 2021 קראתי באבחה אחת בנשימה עצורה .
גם כי הכתיבה הישירה והבהירה החודרת לנשמה זרמה קלחה וסחפה אותי , וגם כי התאהבתי בגיבורה הראשית של העלילה ויחד עם זאת התמלאתי בחמלה כלפיה , ליבי נחמץ כי דמותה נגעה לליבי ופשוט רציתי רק לעטוף ולחבק אותה .
ללה נערה בת 18 , תיכוניסטית שגדלה בחיפה אותה היא פחות אוהבת .
היא כמהה למי שיאהב אותה ,

ספר מיוחד מעורר רגשות ומחשבה.
ספר המלמד אותנו הן על גאורגיה והן על העדה הגרוזינית.
זהו הסיפור של נשות גרוזיה.

“אמא שלי תמיד היתה מצהירה בפסקנות, שסיפורה של אישה מתחיל תמיד בסיפור של האישה שנשאה אותה בבטנה במשך תשעה ירחים… יהיה זה אך ראוי שעתה גם סיפורי שלי יתגלגל ויתגלה וייחשף מתוך סיפורה של אמי. אמא שלי. דֵדִיקָה, שפעם היתה דדיקה מיכאלשווילי, והיום היא כלום”.

הספר מספר על ילדה, בת למשפחה