לפני הרבה שנים הכרתי משפחה אחת – אבא, אמא ושלושה ילדים – שבלבלה אותי לגמרי. כולם היו נבונים, משכילים, לכאורה קשורים באותם גנים, אבל היה נדמה שכל אחד מהם הוא צמח שגדל פרא לכיוון אחר, עד שהמשפחה כולה נראתה כמו תלכיד או אוסף לא-הסתברותי של טיפוסים מעוררי תמיהה. היו ביניהם כאלה שעל-פניו נראו המוצלחים במשפחה, כלומר – כאלה שבעיקר הדבש ניכר בהם, והיו ביניהם כאלה שצעקו כל-כך הרבה עוקץ, עד שראית בהם את הדב

ספרות ישראלית טובה היא קסם.
אנחנו כקוראים ניצבים ונוכחים בין דפי הספר ובהחלט אנחנו חלק מהמלים הנכתבות. העלילה מתרחשת כאן, קרוב, כמעט במרחק נגיעה, בתל אביב, פתח תקווה או חולון. הגיבורים יכולים להיות השכנים מהרחוב הסמוך והטעמים והריחות מוכרים וחלק מתבנית חיינו. הנוף הפיזי והרגשי מהווים חלק מהמסע שלנו כקוראים וכשהעלילה כתובה היטב היא מתמוססת בחלקי הגוף והנפש, מעצימה וקוטפת את הקורא למסע רגשי קרוב ו

ספרו החדש של <mark>ערן בר-גיל</mark> מספר את סיפורה-סיפורו של עומר - נערה הרוצה להיות בן - מה שאנחנו מכנים היום - טראנס.
הספר מתאר אותה בעדינות רבה ובחיבה, עד כדי הזדהותי המלאה עם רצונה, קשייה והיחס של החֶברָה שסביבה אליה: הוריה, אחותה, בני משפחתה ודמויות נוספות.
חשתי חיבה גדולה לעומר, ואני משוכנע, שגם הקוראים יחושו זאת, ודמותה תישאר חקוקה בזיכרונכם.

אפוס מקומי שמגולל את סיפורן של שתי משפחות על פני שלושה עשורים. משנות השמונים עד העשור הראשון של המאה ה-21. הריבועים שבשם הספר הם יחידות שמשמשות ארכיאולוגים בעבודתם, ומרמזים לגיבור הראשי של הרומן נוגה (היום בוודאי היו קוראים לו נוגה הבן)
אזהרה: מכאן והלאה הסקירה עלולה להכיל ספוילרים.
נוגה, כבנימין בשעתו, נולד יתום, כלומר אמו מתה בלדתה אותו, אלא שבניגוד לאביו המקראי, לאביו לא היו עוד שלוש נשים ואח

בניין מגורים משותף בחולון, קומה ראשונה, דלת מול דלת, שתי משפחות. ניבה ושרגא, הורים לשני בנים. ניבה אחות בבית חולים וולפסון, ושרגא גאולוג. ובדלת ממול, בת שבע ואבינועם. היא כמעט בסופו של הריונה הראשון. היחסים הם יחסי שכנות שגלשו לחברות הדוקה, ובעיקר מצד הנשים. בין הגברים היחסים נשארו בעיקר בתחום ה"שלום, שלום".

והחיים.. כן החיים, יש להם את הדרך שלהם, שהיא מפותלת לעיתים, ולא תמיד נהירה, לחבר בין

אני אוהבת את הכתיבה של <mark>בר-גיל</mark>, קראתי את כל ספרי הפרוזה שלו, ולטעמי הספר הזה הוא ה-ספר שלו. יכולת הניסוח שלו ובניית הדמויות הופכת כל דמות לכזו שהקורא מרגיש שהוא מכיר אותה מאז ומתמיד. והמלאות של הדמויות הופכת אותן למוחשיות.

על הדבש ועל המוות הוא סיפור משפחתי המסופר בשלושה קולות, ונע על שני צירי זמן. שנת 1999 ושנת 2014. סוף שנת 1999, העולם כולו בציפייה לראות אם ואיך ישפיע באג 2000, ומשהו שקרה בי

כשהוריה של עומר ואחותה הקטנה נועם תכננו את נסיעתם בחופש הגדול לטורונטו, היא תיכננה את המהלך אותו תעשה באותו קיץ. המהלך עליו חלמה במשך שנים. המרחק הזה ממשפחתה היה נחוץ לה כדי להקדיש את הזמן הזה לעצמה, לעשות את הצעד הזה המפריד בין העולמות, צעד אחד שיביא איתו את השינוי. והשינוי הזה הולך להיות גדול, וכזה שיהיה בעל השלכות לגבי כל המשפחה, ולא רק. היא חייבת את הצעד הזה כדי לחיות את חייה כפי שהרגישה שהיא

<mark>ערן</mark> בר גיל יודע לכתוב סיפורים, ולתאר בפרוט את חיי גיבוריו בכל רגע בחייהם.
אבל, כשהסיפורים הופכים להיות חסרי תכלית, אלא, סיפורים המתחילים בנקודה מסויימת ומסתיימים בנקודה מסויימת, סתם כך באמצע החיים, אני מתחיל לאבד קשר.
תחילתו של הספר מרתקת: ניבה וילדיה "מאמצים" את נוגה בנם של השכנים.
אח"כ קופץ הספר ל 20 שנה אח"כ. ואם נוגה הפך להיות ארכיאולוג הרי אנו מקבלים את תורת החפירות הארכיאולוגיות בפרוט רב.

הספר על הדבש ועל המוות מספר את סיפורה של משפחה, לכאורה משפחה רגילה לחלוטין, הגרה במושב. האב כוורן, האם מנהלת בית ספר לשעבר שפרשה עקב מחלה, הבת דיילת – והבן, הבן הוא הכבשה השחורה במשפחה – איך שהוא במשפחה רגילה שכזאת ודווקא למנהלת בית הספר יש בן שהוא עבריין.

הספר, כמו ספרים רבים שקראתי לאחרונה מוגש מפי שלוש דמויות שונות.

תחילה אנו פוגשים באב המשפחה – נתי, אנו פוגשים בו כשהוא חוזר מעבודתו במשק