"בספר זה מובאת צוואתו של אדם שיש הגורסים שכבר מת ויש הטוענים שהוא חי אך ורק בראש שלי..." כך פותח פנחס, הדמות המספרת, את "הספר הראשון האחרון של יהודה". מתוך תחושה כפייתית של מילוי אחר צוואתו של יהודה, אשר מת באורח פתאומי, הוא מביא לרשות הרבים את סיפוריו, אותם מצא בתוך מזוודה מלאה בכתבים אישיים שהשאיר. הסיפורים מחוברים זה אל זה וטמונים אחד בתוך השני, כאילו היו בובת 'בבושקה' צבעונית, ממש כשם שמספריהם עטופים זה בזה: פנחס חי בראשו של יהודה ושניהם מובעים מראשו של המספר, המצהיר על נוכחותו כבר ב'פתח דבר', אחר כך שב ומבצבץ לאורך כל הספר. נסיונות מיניים מגוונים, טראומות מלחמה, הזיות מרתקות, התקפי שיגעון, מפגשי לילה מצמררים - אלה מקצת החוויות שעוברות על גיבורי הסיפורים, אלה שגם הם, כמו השילו מעליהם 'קליפות בבושקה': מה שקורה לאחד מוטמע בסיפורו של האחר. גיבור נוגע בחברו, צומח מתוכו, הופך חלק מזהותו.