ביקורת ספרותית על כתובת אש מאת יעל נאמן
ספר מעולה

---

ניתן להוציא אדם מן הקיבוץ אך לא ניתן להוציא את הקיבוץ מהאדם.

הסופרת יעל נאמן היא בת קיבוץ יחיעם, אותו עזבה לפני שנים רבות לטובת מעבר לעיר הגדולה ולימודי ספרות באוניברסיטה. את ספרה הראשון "היינו העתיד" לא קראתי, אך כעת אקרא אותו בוודאות היות שגיליתי בקובץ הזה סופרת מעולה ורגישה שאינה עושה הנחות. הקובץ "כתובת אש" כולל מספר סיפורים שונים זה מזה אם כי כולם מסופרים בגוף ראשון. חלקם סיפורים ריאליסטיים ואף אוטוביוגרפיים הכתובים בפשטות ישירה ובכנות ודנים באופן מקורי ובועט בעזיבת הקיבוץ, בכישלון להביא ילד לעולם ואפילו בקושי הבלתי נסבל של ארוח בורגני רגיל. סיפורים אחרים הם סוריאליסטיים משהו, ונקראים כחידה מסקרנת ורומזנית, מפתים לקריאה שנייה, לחשיבה והתבוננות חוזרת, כגון: "תלונה" וה"נהר והדשא".

את הקובץ חותמת נובלה אוטוביוגראפית בשם "האופציה" המספרת על ניסיון ההתאבדות של אימה של הסופרת, לאחר מותו של אביה. האם, חברת קיבוץ ותיקה וניצולת שואה למודת סבל, נכשלת בניסיונה ליטול את חייה בידיה ולאחר תקופת התאוששות מסכימה להתראיין ע"י בעלה של הסופרת ולספר על עברה, בתנאי שילדיה יאזינו לדבריה רק לאחר מותה. הנובלה כוללת את סיפור הרקע, את דבריה המתורגמים של האם והערות שוליים (עובדתיות בלבד, לא רגשיות או פרשניות) של המחברת. הבחירה לסיים את הסיפור עם הטקסט הקשה והכמעט תיעודי הזה מוסיפה מטען רגשי לא פשוט לאוסף כולו ומחדדת את הטראומה של מי שבאו לקיבוץ, חיו בו ויצאו ממנו. סיפורה של האם מעורר לא מעט שאלות אך ההחלטה שלה לחשוף אותו רק לאחר מותה מותיר אותנו, כמו את ילדיה, ללא תשובה. הדממה הזאת לאחר הקריאה היא החוויה אותה אקח איתי מקריאת הספר.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על כתובת אש