“לפני קצת יותר מחודש ביקרתי במוזיאון הלאומי לאמנות קָטָלָנִית בברצלונה. מוזיאון ענק ומעניין, אבל זה לא הנושא. באחד החדרים של הציורים המודרניים, היה ציור קטן עם מסגרת גדולה. המסגרת הייתה זהובה ומגולפת בהרבה עיטורים קטנים, כלומר מסגרת שמושכת את העין. כשהתקרבתי לראות את הציור עצמו, הוא היה די משעמם. ציור אפרורי וקצת מטושטש של שדה פתוח ביום סגרירי.
אז זה הספר.
הספר מחולק לשלושה חלקים.
אישה נאנסת בביתה ע"י שני פורצים. גבר, שהוא במקרה גם בעלה, מסתכל על האונס מבלי להתערב. היא לא יודעת שהוא צפה באירוע והוא לא יודע איך לעכל אותו.
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הגבר. הגבר הוא מריו והאישה היא דיאנה, זוג בשנות ה-40 לחייהם. יש להם ילד בשם חוליאן, ששניהם מאוד אוהבים. החיים שלהם ממשיכים, בערך. הם יושבים לארוחת ערב משפחתית, לוקחים את הילד מבית הספר וישנים על אותה המיטה. לכאורה כל מה שזוג אחר היה עושה. בינתיים מריו טרוד כל הזמן באירועי הלילה ההוא, מתחבט אם לספר לה שהוא היה שם או שלא ותוהה על כך שהם לא מדברים על זה.
החלק הראשון הוא החלק הקצר ביותר ואז מגיע החלק השני.
החלק הארוך ביותר בספר, עמ' 39 עד עמ' 179.
הספר זורק אותנו קצת אחורה בזמן. מריו ודיאנה היו נשואים במשך שנים רבות, אבל נפרדו. בעצם זה היה מריו שנפרד ממנה. בתקופה הנוכחית, משמע החלק הראשון והשלישי, הם שבו להיות יחד. אבל אנחנו מתמקדים בחלק הזה. הפרידה מוזכרת רק לקראת סוף החלק השני, ובינתיים כל יתר הספר כבר הספיק להתפזר. מסופר על כל מני דברים, על מישהו בשם טריני, על כתיבת רומנים ותסריטים לסדרות טלוויזיה, ועל ורה. ורה היא בת הזוג הזמנית של מריו. היא צעירה ממנו ומהרושם שקיבלתי היא גם לא אהבה אותו. מערכת היחסים שלהם משונה מאוד ומלבד קיום יחסי מין היא לא מזכירה בני זוג. מערכת היחסים הזאת תפסה חלק נכבד בחלק הזה של הספר, והיא הייתה מעיקה מאוד. חוץ מזה, החלק הזה מלא באירועים קצרים, חלקם גם מעניינים. אני אתן דוגמה לקטע כזה. במשך כמה עמודים סופר על כך שמריו וורה הגיעו אל אדם שיש לו בית עם בריכה. ובבריכה יש – לא פחות ולא יותר – כריש. האדם מציע להם לשחות עם הכריש, ורה נענית להצעה ומריו מסרב מרוב חשש. זה אמנם מלחיץ, אבל בסופו של דבר ורה שוחה עם הכריש ויוצאת בשלום.
עשיתי קצת בלגן? לא נורא. הספר כתוב גם בבלגן.
צריך לגעת בבעיה העיקרית. מה משותף לכל הדמויות ולכל האירועים שכתבתי בפסקה שלמעלה? התשובה פשוטה – הם לא קשורים. הם פשוט לא קשורים בכלל לא לאונס, לא לנישואים עם דיאנה, לא לפרידה ממנה ולא לכלום. עשרות עמודים של סיפור שונה ומקרטע. כל הפרטים האלה נמצאים, כתובים שם כחלק מהספר הזה, בלי סיבה נראית לעין. הם אפילו לא יוצרים עלילה משנית. הם פשוט שם. גרוע מזה – חוץ מכמה דוגמאות, הם אפילו לא מעניינים. אפילו הדוגמאות, זה נחמד, לא? הרי זה מעניין, זה מושך. אבל איך זה קשור לסיפור, למען השם?!
בשעה טובה הגענו לחלק השלישי.
אחרי שהאונס נשכח למשך 140 עמודים, הספר סוגר מעגל. מריו ודיאנה הם זוג, הם רק חזרו זה לידי זה וקרה האונס. מריו מתכוון לקחת את הדברים לידיים. זאת אפילו לא דילמה ולא מעשה גבורה, זה פשוט מעשה שהוא עושה. הוא פוגש את אחד האנסים ומכה אותו עד זוב דם. הוא דואג שלא יקרה דבר כזה שוב ושהידיעה תגיע גם אל האנס השני.
אח"כ הוא טס עם אשתו והבן שלו בשמיים. משם מגיע שם הספר.
230 עמודים הם לא הרבה בשביל ספר. ספר ממוצע מגיע בקלות ל-300-400 עמודים. בכל זאת, כבר כשהגעתי לעמוד ה-60 התייגעתי. להוציא כמה קטעים קצרים, רוב הקריאה התלבטתי אם להניח לספר או להמשיך. יותר נכון, ברוב החלק השני, שזה בעצם גם רוב הספר. זאת הבעיה העיקרית שלו. את החלק הראשון והשני בלעתי במהירות, הם מעניינים. אבל הם קצרים, הם ההתחלה והסוף – והם פשוט לא עיקר הספר. יש סיפור אחד, שפותח את הספר וסוגר אותו. סיפור על בעל שצופה באשתו נאנסת ולא יודע מה לעשות. זה סיפור מצוין. אבל יחד איתו יש סיפור ארוך בינוני שנמצא בין הסיפור הראשון ומאלץ את הקורא לעבור את כולו בלי סיבה.
הספר קיבל רק שני כוכבים בדיוק בגלל ההקדמה כתבתי. כי הסופר רימה אותי ושלא ירמה אתכם. הוא מוכר מסגרת ספרותית יפה, זהובה ונוצצת – שממסגרת סיפור מכוער ופשוט.
בשורה התחתונה, לא משתלם לקרוא ספר של 230 עמודים אם רק 90 עמודים ממנו מעניינים.”
