ביקורת ספרותית על מתחת לעור מאת שירז אפיק

---

חולדה שלא העריכה נכון את המרחק למרחב בטוח, מוצאת את עצמה נדרסת למוות בטיילת, בתל אביב. תמר, עובדת סוציאלית צעירה, עומדת ומביטה בגוף הדומם, כשהיא מרגישה שעוד מישהו שותף למחזה הזה. לידה עומד בחור צעיר, אדם, תייר מארצות הברית, שהחליט שהחולדה ראויה להלוויה קטנה וסמלית. תמיד סוף של משהו הוא התחלה של משהו חדש, וכך התחיל הסיפור של תמר ואדם.

הרבה פעמוני אזהרה צלצלו לכל אורך הדרך של הרומן ביניהם. וזה לא רק העבר של אדם, שאומנם היום הוא מכור נקי, אך בעברו היה אלכוהוליסט ומסומם, בנוסף להפרעה נפשית קשה ממנה הוא סובל.

כולנו יודעים לזהות את המיטה החולה כשהיא נקרית על דרכינו, הראש הבריא שלנו יודע שלא כדאי לנו לקפוץ לתוכה, אך אנחנו כל כך בטוחים בכוחה של האהבה לרפא כל דבר, ולהתעלות מעל לכל, ובעוד אנחנו קופצים לתוך המיטה, אנו בטוחים שהסימפטומים לא יידבקו בנו.

הסיפור של תמר ואדם הוא סיפור אהבה אומנם, אבל לא כזה עם לבבות רומנטיים המרצדים ברקע. זו אהבה מהסוג היותר קשה, המורכב, הכואב והמכאיב. שירז אפיק יודעת להעמיד במרכז סיפוריה דמויות מהשוליים, להאיר עליהן אלומת אור חזקה, אבל לא כזו אכזרית. היא חומלת על הדמויות שלה, והיא לא שוכחת למלא אותן גם ברוך ואנושיות. אפיק יודעת לכתוב את נפש האדם, הגיבורים שלה המגיעים לתחתית (כמו בצילום הכריכה המצוין המראה קרקעית של בריכה ריקה ממים).

העובדה שהיא נושאת בתואר שני בפסיכולוגיה, ובעצמה היתה עובדת סוציאלית שעבדה עם מכורים, נותנת חיזוק ליסודות האיתנים של הסיפור הנפלא הזה שהדמויות שלו ממשיכות ללוות אותי בעוצמה כזו מאז שסיימתי אותו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מתחת לעור