ביקורת ספרותית על ליל הברווזים מאת שירז אפיק
ספר מעולה

---

אתחיל בוידוי: כל הדמויות בסיפור הזה, אבל באמת, כולן - הצליחו לעצבן אותי ולא סבלתי אף אחת מהן. כולל מלכישוע החתול. ( די, באמא שלך, זו שמיכה!! קראו ותבינו)

ומצד שני- כבר מאמצע הספר התחלתי לעשות ספירת מלאי לדפים שנשארו לי לקריאה ולהתקמצן עליהם. והייתי מוכנה שעובי הספר יהיה פי 2, רק שלא ייגמר. מוזר? בכלל לא.

מי בעצם קבע שדמויות בסיפור צריכות להיות טובות ומושלמות? ותמיד להחליק בגרון בקלות?
לא, הן לא. הן צריכות להיות כתובות טוב. בעלות אופי ונוכחות, בהחלט לא מושלמות, וזה בדיוק סוד הקסם שלהן, ועל כל אחת מהן החיים השאירו איזו צלקת. הן כמו לחמניות עגלגלות שאך יצאו מהתנור. אפויות היטב. ושירז אפיק אפתה אותן הכי טוב שאפשר. דקה לא יותר, ולא אחת פחות.

קשה לגעת בעלילת הספר, כי כל מילה תהיה פתח לספויילר, אז הכי בכללי:
אליענה דרורי היא פסיכולוגית ילדים העובדת בקליניקת בוטיק מצליחה, יש לה תוכנית רדיו הזוכה לנתוני האזנה נאים, היא כותבת טור בעיתון, בקיצור - היא שם. שם ידוע ומוכר בתחומה.

אליענה היא סיפור הצלחה ומודל לחיקוי לכאורה. והדגש הוא על "לכאורה." היא נשואה לגבר מוצלח, אמא לבן יחיד וחמוד, הכל אצלה כמו שצריך. אלא ששום דבר באליענה הוא לא מה שנראה, ובטח ובטח לא כמו שצריך.
כמו שאמרה עליה מישהי העובדת לצידה: "החיישנים שלי מתחילים לעבוד כשאני לידה. אני ממש מרגישה את זה בגוף, כאילו, יש את הרמה הגלויה ומתחתיה יש משהו שמשגע אותי." (עמ' 162)

מתחת לכל התארים ולכל התדמית המצליחה לכאורה, מסתתרת נפש פצועה הסוחבת כעס ורצון לנקמה במשך כמעט שלושה עשורים.
אליענה היא אישה שמונעת מכוח דברים שקרו לה בעבר. ההווה שלה מאוד מצומצם ומתרחש רק במֵמַד אחד - בקליניקה. היא כמו בובת סמרטוטים נטולת חַיּוּת שקפאה בין הזמנים.

אופן הֵחָשְׂפוּת דמותה של אליענה הוא גאוני וכתוב נהדר. לאט לאט מתקלפת לה שכבה, ועוד אחת, מפרק לפרק היא משנה פניה, משילה שכבותיה , עד שהיא ניצבת בפני הקורא במערומיה ושגיונותיה.

אם לא היה כתוב על הכריכה את שם הסופרת, הייתי מהמרת, ובלי למצמץ, על מאיה ערד. אפיק בנתה את דמותה של אליענה בצורה כזו מופתית, שהיא, אליענה, היתה עומדת בכבוד ברַף הטרלול (הגבוה) של גיבוריה של ערד.
אפיק לקחה את הדמויות שלה עד הקצה. הקצה של הקצה, אבל לא איבדה אותן בדרך אפילו לא לרגע אחד, וזה דבר שקורה הרבה בספרים כשהדמות מתפרקת לתוך עצמה.

ועכשיו יש לי בעיה רצינית. תמיד אחרי קריאת ספר מוצלח יש רף גבוה, והפחד שהספר הבא לא יעבור את הרף הזה. אז:
wish me luck with my next duck

עשרה ברווזים מתוך עשרה. לא פחות.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על ליל הברווזים