"אתם מבינים כל העניין הוא עולם מלא במשוטטים עם תרמילים. בטלני דהרמה שמסרבים לשייך את עצמם לדרישת הכלל שיצרכו מוצרי צריכה ושלכן צריכים לעבוד בשביל הזכות לצרוך, כל החרא הזה שגם ככה הם לא באמת רוצים כמו מקררים, טלוויזיות, מכוניות, מכוניות יוקרה חדשות לפחות, והם כולם כלואים במערכת של תעבוד, תייצר, תצרוך.....אני רואה חיזיון של מהפכת תרמיל
אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז , הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה ל"דעת" בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר – נהר.
כך מתחיל יואל הופמן את תרגומו לספר בו הוא מלקט קטעים נבחרים מ
אחד הספרים החשובים והעמוקים של דורנו - מסע מדהים של אדם בחיפוש אחרי זהותו. סיפור מופלא של אדם המבקש את האמת. ספר שעשוי לשנות את יחסך אל החיים ולחדד את תחושותיך לגבי משמעותם. אב ובנו באודיסיאה מזעזעת של גילוי - עצמי. ספר המדבר ישירות אל המבוכות והיסורים של היקום האנושי. ספר נוגע ללב, כואב. ספר חיים נשגב. אלה הם רק כמה מן הדברים שנכתבו
מהו בעצם דאו? קשה מאוד לתת תשובה ממצה לשאלה זו. מובנו הראשוני של ההירוגליף דאו הוא ללכת, הליכה, דרך, נתיב. נמצא, דאו מתפרש: דרך שיש ללכת בה, שיטה, עיקרון, ולדעת מקצת מן החוקרים - אלוהים.' דאו דה צ'ינג,' כלומר משנת דאו ודה, חיברו הפילוסוף הסיני לאו - צה בסוף המאה השישית, או בתחילת המאה החמישית לפסה"נ. האידיאל של לאו - צה הוא אפס - מעשה, אשר יש
"מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" - שאל אב בית-הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מאלמוניותו כדי להעיד במשפט אייכמן.
"אין זה שם ספרותי," בשיב, "אינני רואה את עצמי כסופר בכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטר אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר-רגע סבב על גלגל
A handbook of the classical Chinese literature on which the art of t'ai chi is based. First English translation of the classic texts of T'ai Chi Ch'uan. This is required reading for practitioners of every style.
זוהי אולי היצירה הבולטת והעל זמנית ביותר של ארנסט המינגוויי. בשפה פשוטה אך בעוצמה רבה, מגולל בפנינו הסופר הגדול את הסיפור הכובש אודות דייג קובני, חסר מזל, שלעת זקנה נאלץ לעמוד בפני מבחן החיים הגדול ביותר שלו ? מאבק עיקש ומייסר כנגד דג-חרב, הרחק במימיו של זרם הגולף. בסגנון מודרני, ייחודי, המינגוויי מעצב מחדש את התימה הקלאסית של ג
בשנת 1937 נשלח ארנסט המינגווי לספרד כדי לסקר את מלחמת האזרחים. כעבור שלוש שנים סיים לכתוב את הרומן הגדול למי צלצלו הפעמונים: סיפורו של אמריקאי צעיר מהבריגדות הבינלאומיות שסופח ליחידת גרילה בהרי ספרד. זהו סיפור אודות נאמנות ואומץ, אהבה ותבוסה ומותו הטרגי של אידאל.
המינגוויי מתעלה על עצמו ברומן זה, אם בתאור אהבתו של ג'ורדן למריה היפ
סיפוריהם של צזאר, סראל וגולדמן, אחוזים בסיפורי משפחותיהם ומכריהם בתל - אביב. הספר נפתח במות אביו של גולדמן, בראשית הקיץ, ומסתיים באמצע החורף, במותו של גולדמן עצמו. פרק זמן זה הוא ההווה של הספר, אשר העבר נארג לתוכו בזרם אסוציאטים סבוך של עלילה, שבו העבר ש"ברקע" נדחק כל העת ל"חזית". דמויות הספר משתייכות ברובן למיגזר החברתי של פועלים, פקי
ג'ק קרואק, צאצא מעורב למשפחה קנדית ולמשפחה אינדיאנית, נולד במסאצ'וסטס, ארצות הברית, שם חי חיי נווד על שפת הנהרות ובשדות הנרחבים.
את חינוכו קיבל מפי נזירים ישועיים בעיר לואל. כשהיה בן אחת - עשרה כתב את ספרו הראשון ובעקבות ג'ק לונדון החליט מאוחר יותר להיות אף הוא סופר - נווד.
אף שהושפע בתחילת דרכו הספרותית מיצירותיהם של המינגוויי ושל
לרקוד לרקוד לרקוד הוא מעין ספר המשך לרב המכר של מורקמי "מרדף הכבשה". זה סיפורו של גבר בודד בן שלושים וארבע, שסיוטיו הופכים למציאות. הגיבור עלום השם רדוף חלומות ביעותים של נערת ליווי שאתה ניהל בעבר מערכת יחסים במלון מפוקפק, והוא נמשך בעל כורחו בחזרה למקום.
מתברר שבינתיים נפהך למלון פאר ושם, באזור הדמדומים שבין המציאות למה שמעבר לה,
דו"ח מדעי יבש או דמיון ספרותי מהמם, זאת השאלה ששואלים את עצמם מליוני קוראיו של קרלוס קסטנדה בעולם כולו. תהיה האמת אשר תהיה, קסטנדה יוצא עטור - זרים. אם אמנם הוא מספר את האמת התעודית על עצמו ועל דון חואן, הרי הוא אנתרופולוג גדול, וספריו הם תעודות מדעיות ממדרגה ראשונה ואם זאת"רק" אמת דמיונית, הרי הוא סופר גדול. קסטנדה עצמו,אף שהוא טוען כ
"מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" - שאל אב בית-הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מאלמוניותו כדי להעיד במשפט אייכמן. "אין זה שם ספרותי," השיב, "אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר-רגע סבב על גלגלי
טוקיו. יום אביב בהיר, יום שני, 20 במרס 1995. חמישה גברים חברי הכת הדתית "אום שינריקיו" תקפו את נוסעי הרכבת התחתית בגז סארין - גז רעיל פי עשרים ושישה מציאניד. בניסיון להבין בחר הרוקי מורקמי, אחד הסופרים היפנים הבולטים ביותר ("יער נורווגי", כתר) לראיין את קורבנות האסון וכמה מחברי הכת. הדמויות מגוונות. מעובד רכבת החש אשם על שנשאר בחיים, דרך
טורו אוקאדה אוהב את אשתו.
הוא אוהב גם לבשל, לקרוא ולהאזין למוזיקה, והוא אפילו מתחיל להתרגל לשגרת חייו כמובטל.
אבל אז מתרחשים כמה אירועים בלתי שגרתיים: שלא ביוזמתו הוא מתחיל לקבל שיחות טלפון אירוטיות, החתול שלו נעלם, והוא מתוודע לשתי אחיות מסתוריות.
אבל השינוי שמערער את שלוותו יותר מכל הוא היעלמה של אשתו, קומיקו.
החיפוש אחר אשתו
טורו ווטנבה, סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה בטוקיו בשלהי שנות השישים, חי בתחושה של ניכור וניתוק מאז התאבדותו של חברו הטוב קיזוקי בתיכון. הוא נקשר אל שתי נשים: נאוקו היפה והדיכאונית, שהייתה חברתו של קיזוקי, ומידורי תאבת החיים. ווטנבה מיטלטל בין שתי הנשים ובה בעת מנסה למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, בכנות ובישירות שבזכותן הוא מתחבב גם ע
"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון"... מאיר, מהנדס תל-אביבי באמצע שנותיו, לוקה בלחץ-דם גבוה. מחלתו, יחד עם מותה הבלתי-צפוי של אמו, מביאה אותו להכרה פתאומית שנעוריו אכן חלפו לבלי שוב, ושמהלך חייו פונה מעתה – לאיטו, אך ללא סט