ליצני החצר הוא הרומאן השלישי של אביגדור דגן. זהו רומן קצרצר שמגולל את עלילותיהם של ארבעה אסירים יהודים במחנה השמדה נאצי, אשר ניצלים מן הכבשנים הודות לכישרונותיהם הבידוריים הייחודיים, אותם הם נאלצים להפגין כמעט מידי ערב, בפני אורחיו הסדיסטיים של מפקד המחנה.
אביגדור דגן (ויקטור פישל) נולד בצ`כוסלובקיה ב-1912. למד משפטים ומדעי-המדינ
כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב: "סבתא דומה למכשפה", אבל מותר לכתוב: "אנשים קוראים לסבתא "המכשפה", אסור לכתוב: "העיר הקטנה יפה", כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר.
מה"חיבור
רומן רחב - יריעה, המגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק - משפחה של סותרים עשירים ורמי - יחש בגרמניה של המאה התשע - עשרה.
פרשת שקיעתה האטית של המשפחה נהפכת בידיו של תומאס מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם-גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגת העידן הרוחני איבדה את רצון החיים.
תרגומה של נילי מירסקי לספרו הנודע של
על גמדה המחליטה יום אחד להינתק מהקרקע ולעוף באוויר.
על נגן פיקולו ערום וגבוה במיוחד.
על זוג זקנים הנכלאים במעבה האדמה.
על שני נערי מדבר ההופכים למנהלי חברה חובקת עולם....
מיקי בן-כנען ידועה כאמנית וכמעצבת תפאורות ותלבושות לתיאטרון. עבודותיה מוצגות על מיטב הבמות בישראל.
זוהי אגדה פוסט-פוסט-מודרניסטית למבוגרים, הממריאה מעל הע
שנה לפני מותו הטראגי שב המספר הדגול למסכת יסוריו בעולם מחנות הריכוז הנאציים. כארבעים שנה חלפו מאז יצא לאור ספרו הזהו אדם? (ספרית אפקים, 1988) וזכרונות האימה הגדולה מוסיפים להטריד את המנוחה ותובעים תשובות לשאלות שהיסטוריונים מתקשים לפענחן. פרימו לוי נאבק בתעתועיו של הזכרון האנושי ומנסה לדלות ממעמקי מצולות הייאוש את תמציתה של חוויי
מותו של סוכן הוא מחזה שכתב המחזאי ארתור מילר וביים איליה קאזאן ב-1949. המחזה נחשב לסאטירה חריפה על החלום האמריקאי ועל הקפיטליזם המוקצן שאפיין את ארצות הברית באמצע המאה ה-20, ומציג את התמוטטות החלום הבורגני.
המחזה התקבל בביקורות נלהבות וזכה בשנת 1949 בפרס פוליצר, בפרס טוני ובפרס חוג מבקרי הדרמה של ניו יורק למחזה הטוב ביותר. מילר התפרסם
כתר לי. ספריה בעריכת אסתר סופר. והילד הזה הוא אני - מאת יהודה אטלס. גם הילד הזה הוא אני - מאת יהודה אטלס. חלומות - מאת שושנה יובל. כתר של שירים - בעריכת אסתר סופר. חמש בנות - מאת לוין קיפניס. קישקושירים של קישקשתא - מאת תמר אדר. אלו הייתי קשקשתא - מאת דתיה בן דור. בשבת בבורק - מאת תמר ברגמן. הצבעים של ירון - מאת דוד הראל. טוב להיות עם
טורו ווטנבה, סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה בטוקיו בשלהי שנות השישים, חי בתחושה של ניכור וניתוק מאז התאבדותו של חברו הטוב קיזוקי בתיכון. הוא נקשר אל שתי נשים: נאוקו היפה והדיכאונית, שהייתה חברתו של קיזוקי, ומידורי תאבת החיים. ווטנבה מיטלטל בין שתי הנשים ובה בעת מנסה למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, בכנות ובישירות שבזכותן הוא מתחבב גם ע
בבית בודד, הניצב במדבר של חורבן עירוני, בצילם של בנייני - ענק קודרים, מתרחשת דראמה מסמררת בין ארבעה ילדים, מגיל שש עד חמש - עשרה. בקיץ חם וארוך אחד הם מוצאים את עצמם ללא השגחה, חופשיים מכל משטר. במעמקי הבית קבור סוד משותף, שהם אפילו אינם מעזים לדבר על אודותיו. עולמם הוא עולם סגור ושמור, שבתוכו מתחילים להתערער איסורים משפחתיים עתיקים, ו
בברית המועצות של סטלין אין פושעים ואין מעשי פשע מלבד פשעים נגד המדינה.
לכן, כשגופתו של ילד נמצאת על פסי רכבת במוסקבה, נשלח אל הוריו לב סטיפנוביץ´ דמירוב, סוכן נאמן של המשרד לביטחון המדינה, כדי לשכנע אותם שבנם מצא את מותו בתאונה.
אבל האם הוא משוכנע בכך בעצמו?
ואולי בכל זאת פועל בגן העדן הקומוניסטי רוצח סדרתי?
בחשאי ובניגוד לעמדת
"היום עליתי לגבעה שליד בית הספר. הייתה רוח ועפו מחטים של אורן שכיסו את הרצפה. עמדתי כמו שאני עומד ביום הזיכרון, עם אגרופים חזקים וראש כלפי מטה. ניסיתי לחשוב על השנה הזאת שאבא היה בבית ואנחנו לא דיברנו איתו והוא לא איתנו. לא נכנסנו לחדר שלו והוא לא לשלנו. ניסיתי לחשוב על החור שיש לנו בקיר בחדר שאליו לא נכנסים, אבל זה כמו לחשוב על איך זה
שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 - 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית, בחום האנושי השופע, הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו.
נוטות החסד, "Les Bienveillantes", הוא ספר הביכורים של ג'ונתן ליטל, יהודי אמריקאי בן 38, שגדל בצרפת ומתגורר היום בספרד. גיבור הרומן שלו הוא קצין אס-אס נאצי נטול רגשות אשמה החי ופועל בסביבה של נאציזם, אנטישמיות ורוע .
נוטות החסד הוא פרסקו בבּארוקי המתאר בגוף ראשון את עולמו המפלצתי של קצין אס-אס בין 1938 ל-1945, יצירה מהפנטת, מטרידה ורבת-עוצמה, שמיד
בעיירת ספר מרוחקת חיים התושבים באימה מתמדת מפני האויב שמעבר לגבול. שש שנים לאחר מותו של אחד מיקירי תושביה מלך הפלאפל המקומי עדיין לא השלימו אשתו וששת ילדיו עם המוות הזה, ולכל אחד מהם דרכו שלו להתמודד עמו ועם החיים שגזר. לילה - אישה שוכבת בקצה מגרש כדורגל ריק. שני ילדים מסתגרים עם בז שניסו לאלף. בחור צעיר מתכונן לעזיבה, נערה מספרת לש
תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כיסא והכיסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי.
לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו.
סיפורו של הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה בארצות הברית של אמצע המאה ה-20, כובש לו אוהדים מזה חמישים שנה. ראשון מסוגו, דיבר "התפסן" בשפה שאיש לא דיבר לפניו: בשפה ישירה, פונה בגוף שני לקוראיו, מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים, מספר הולדן את סיפור התבגרותו, מוחה על צביעות, מאוהב באמת ובתמימות.
ב-1935, כשהיה דוקטור צעיר להיסטוריה, מחוסר סיכוי למצוא עבודה בווינה, הוזמן אֶרְנְסְט גוֹמְבְּריך בן ה-26 (לימים היסטוריון האמנות המשפיע ביותר במאה העשרים) לנסות לכתוב היסטוריה של העולם לקוראים צעירים. גומבריך חשב כבר אז שילדים מוכשרים להבין גם רעיונות היסטוריים מורכבים, אם מתארים אותם בשפה פשוטה. את המשימה הוא השלים בתוך שישה שבועו
"ברכת האדמה" הוא פרי בגרותו של קנוט המסון, מחברם של "רעב", "פאן", "ויקטוריה" ועוד, ובו הוא מעפיל לפסגה של ספרות אפית גדולה. זהו האפוס של יצחק ואשתו, הבונים את ביתם ומקימים את משקם החקלאי בשממה הצפונית. מתגלים בהם כוחות היצירה של חלוצים אמיתיים, ועם זאת – חולשות אנושיות הגורמות למשברים בחייהם. ספר זה זיכה את מחברו בפרס נובל.
הסופרת רונית מטלון לא מרבה לפרסם, אך עדיין נחשבת לאחת הסופרות המרתקות והרגישות בספרות העברית החדשה. עד כה היא הוציאה רק את הרומנים "שרה, שרה" מ-1995 ו"זה עם הפנים אלינו" מ-2000, אבל שניהם זכו להצלחה גדולה אצל המבקרים והקוראים. נראה ש"קול צעדינו", הרומן השלישי של מטלון, יעורר את אותן התגובות בשל רגישותו הרבה ושפתו המיוחדת. כמו בספריה הקודמ