“לו הייתי פוגשת את הענק היוצא ממנורתו של אלאדין וזה היה מאפשר לי להגשים 3 משאלות, סביר להניח שהייתי מבקשת להפגש עם רבי שמעון בר יוחאי כדי שיספר לי עוד קצת על כתיבת ספר ה"זוהר הקדוש", הייתי מבקשת להוסיף לי עוד מספר סנטימטרים לגובה ולבסוף הייתי רוצה לשאול את אנטון צ'כוב שאלה קטנה והיא: "האם בעברך כתבת מחזה בשם ה"שידוך"?, כי זה המחזה אשר אותו שנים מחפשת בנרות...

התקופה היא תקופת סיום בית ספר התיכון, במסיבת הסיום בבית ספר "רוגוזין" שבקרית אתא. בקידמת הבמה עומד ציון חברי לחוג הדרמטי בתפקיד השדכן, לצידו שחקן נוסף בתפקיד החתן ולצד שניהם אנוכי בתפקיד הכלה המשתדכת. המחזה הוא של צ'כוב. מצחיק בטרוף. כשפגשתי את צדוק השרת של ביה"ס כעבור כ-10 שנים הוא עדיין זיהה אותי וסיפר לי שהצגה כזאת טרם הועלתה מאז בבית הספר.

בעבודתי כהומאופתית בהוסטל מסויים לסכיזופרנים רציתי להעלות שם את המוראל ולביים שוב את אותה הצגה אבל לא הצלחתי למצוא את המחזה. ברוב יאושי לאחר שהמוכרת בסטמצקי סכמה חד משמעית שמחזה כזה לא קיים, נפלו עיני על ספר קטן עם כריכה אדומה, לבנה , ורודה ושחורה. כלאחר יד קניתי את הספר. "גן הדובדבנים" שמו. גם כן של צ'כוב והנחתי אותו על המדף שבביתי.

בחג שמחת תורה האחרון החלטתי לשים קץ לתחושת הפספוס, לקחתי לידי את הספרון הצבעוני הקטן, למדתי בע"פ את השמות הארוכים של כל המשתתפים במחזה ומצאתי עצמי במרכז חוויה "משכרת חושים".

הדמויות ההזויות הבלתי החלטיות, שהאמת רחוקה מהן מרחק אין סופי, שקועות בעצמן, צוחקות , בוכות, מתרגשות, מסתירות סודות ובשניות מתגברות על כאבן וממשיכות לזרום עם קצב החיים. הסיטואציות מצחיקות ומכאיבות בעת ובעונה. ההומור של אנטון צ'כוב אומנם פחות דרמטי מההומור של מולייר לטעמי אבל יותר אותנטי, טבעי ומשווה לדמויות נופך של הוויה אמיתית במציאות ההזויה של ההתרחשות.

לאחר ש"גן הדובדבנים" של בעלת האחוזה הגב' רגייבסקיה ליובוב אנדריבנה נמכר, היא חולמת להשיא את בתה המאומצת ואריה לאיש העסקים לופכין יירמוליי אלכסייץ, אשר קנה ממנה בדרך עקיפה את אחוזתה. לופכין המבולבל עדיין לא החליט אם לאהוב את ואריה אשר אף היא חולמת להנשא לו ובכך לפתור את מצוקת המשפחה שנותרה ללא כלום לאחר המכירה הטראומטית. הגב' ליובוב מספרת לו כי בתה אוהבת אותו ומשכנעת אותו שאין לו צורך להתבייש להציע לה נישואין. הכל נעשה כלאחר יד. האדון די מחבב את הבת ומוכן לשאול אותה אם תאות להנשא לו.

הגב' ליובוב: "רעיון מצוין, הרי זה לוקח רק רגע, אני
אקרא לה מיד. ואריה הניחי כל מה שאת עושה
בואי.
לופכין: (מציץ בשעונו, ואריה נכנסת עם המזוודות)
לאן תלכי כעת ואריה מיכאלובנה?
וואריה: אני לרוגולינים. הסכמתי להשגיח על הבית
שלהם...
לופכין: זה בישנבו נכון? בערך 100ק"מ.(שתיקה) אז זה
סוף החיים בבית הזה.
ואריה: כן, החיים בבית הזה נגמרו.

כאן גם מסתיימת אהבתו המפוקפקת של לופכין, כי כך מתנהגות הדמויות במחזה, לא משקיעות בכלום ולבטח לא ביחסים.

הסוף של הספר מצמרר עד אימה וכמובן שרק צ'כוב יכול לחשוב על סוף מפתיע, כואב ומצחיק שכזה. אשאיר לכם לקרוא אותו כדי שלא לקלקל, רק ארמוז שמדובר במשרת הזקן פירס וסופו הבלתי אפשרי הלא יאומן...

את ההצגה טרם יצא לי לראות. "גן הדובדבנים" זהו המחזה האחרון שכתב צ'כוב. ב-1904 נערכה הצגת הבכורה של המחזה, זו השנה בה גם נפטר.

מאחלת לכם להיבדל לחיים ארוכים ולהנות מכל יצירותיו משום שלי הקריאה הסבה עונג רב, ובכ"ז אם שמעתם שמץ של דבר אודות מחזהו של צ'כוב בשם "השידוך" תזכרו שאני עדיין מחכה לו.:))...
מאחלת לכם קריאה מהנה,
נולי”

“מפעים ומרתק, יצירת מופת. תרגום נהדר של רבקה משולח.”