מדף הספרים של הילה ש - הספרים שדירגה

על `אלה תולדות` מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השניה. בשנות ה- 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה. יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה`סנדי טיימז`, שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיי

בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי ז`אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוק

השמיים שבתוכי הוא מהדורה חדשה ומורחבת של הספר חיים כרותים. אתי הילסום - אשה עצמאית, משוחררת ומתוחכמת מאוד, עוסקת בפסיכולוגיה ובספרות ומבקרת בקביעות אצל פסיכולוג. לכאורה, דמות אשה צעירה ומתקדמת כאן ועכשיו, אך לא. אתי הילסום חיה באמסטרדם בעיצומן של שנות השואה השחורות, 1943 - 1941, ועל שנתיים אחרונות אלו של חייה אנחנו קוראים ביומן מרתק ו

'הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו' – השלישי מתוך ארבעת כרכי 'החבֵרה הגאונה' – מלווה את לִילה ואת אֶלֶנה בעיקר בשנים 1968–1976, מגיל 24 שלהן ועד 32. בסוף הכרך השני היתה אֶלֶנה לאחר לימודיה באוניברסיטה בפיזה, ועל סף נישואים לפייטרו. היא פירסמה רומאן, העתיד להפוך לרב-מכר. לִילה, שזנחה את בעלה סטפנו, חיה בפרבר מרוחק של נפולי עם בנה הקטן ועם אנ

בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה אלנה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו. הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים

``כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה``. כך נפתח הרומן המונומטאלי הזה, המגולל את סיפורה הטראגי של אנה, שעוזבת את בעלה ואת בנה הקטן למען האהבה ומשלמת על כך בחייה. בד בבד עם העלילה נפרשת כאן יריעה חברתית מדהימה בהיקפה, למן הטרקלינים הזוהרים של החברה הגבוהה במוסקבה ובפטרבורג ועד לאחרון הכפרים הנידחים בר

אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות... הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", מעתיר עליה שבחים ה'קוֹריֶרֶה דֶלָה סֶרָה' – אף כי דומה שכתיבתה קרובה יותר לזו של נטליה גינצבורג, בַּמשפטים ובפרטים המצטברים; כלומר, אילו גינצבורג היתה כותבת במאה העשרים-ואחת, א

בדרך ריאליסטית, חיה ומלאת הומור מתאר המחבר את חיי היומיום בצ'כוסלובקיה של ימינו. העלילה המגוללת חמישה ימים בחייהן של שבע דמויות בעיירת-מרפא קטנה, מרתקת ומעוררת למחשבה.

המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח בהחברה הגאונה – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה, 'הסיפור של שם-המשפחה החדש'. הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת-דופן את כל גלריית הדמויות הר

ברומן זה, הנחשב כנקודת - שיא של הספרות הצ'כוסלובקית החדשה, מעלה מילן קונדרה את סיפור חייהם, נפתוליהם ואמונתם של בני ארצו הנשחקים בהתפתחויות הפוליטיות הסוערות של התקופה הסטליניסטית. הסופר, שהוחרם עם הפלישה הסוביטית לצ'כוסלובקיה, מנפץ בדרך כתיבה חדשנית כל אשליה לגבי משטר שאינו מבין "בדיחה", ספר בעל עצמה אמנותית בלתי - רגילה הנקרא כ

"ספר הצחוק והשיכחה", מאת הסופר הצ'כי הגולה מילן קונדרה, הוא רומן המורכב משבעה סיפורים נפרדים לכאורה, אך למעשה הינם ואריאציות מעודנות על מוטיב אחד - גלות, פרידה, געגועים. זה ספר על מעברי - גבול: הגבול שבין ארץ לארץ, הגבול שבין מציאות להזייה ולערגה, הגבול שבין תקווה לייאוש. שבין ציפייה להגשמה; על נדידה בחלל התלישות וחזרה מתמדת אל הכאב ה

אם ספרות המאה העשרים תשאיר אחריה עשרה רומאנים גדולים-'לוליטה' הוא אחד מהם.הספר,שנדפס לראשונה בשקט בפאריס ב-1955 (המו"לים האמריקנים חששו להוציאו לאור), חילחל לאט ונעשה כעבור שלוש שנים רב - מכר שערורייתי, שעד מהרה תפס את מקומו הראוי כמושלם ברומאנים של נאבוקוב. האפקט של צבע מופלא שיש לקשקשת של חרקים מסויימים אינו נובע מן הפיגמנט, אלא מ

בספרו החדש, בין חברים, חוזר עמוס עוז אל המקום ואל הזמן שבהם צמחה יצירתו: אל הקיבוץ של סוף שנות החמישים. שמונת הסיפורים שבקובץ מתרחשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, ומשרטטים דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות אינטימיים וחווים מכאובים פרטיים בצלו של אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים. אב מבוגר שבתו ה

"למה כתבתי לך על הנשכחות האלה? לגרד צלקות עתיקות? לחטט לחינם בפצעינו? לפענח קופסה שחורה? להכאיב לך מחדש? לעורר את געגועיך? אולי גם זו תחבולה ללכוד אותך שוב ברשתי? אני מודה בכל ששת סעיפי האישום. אין לי נסיבות מקילות. לבד אולי מאחת: אני אהבתיך.." רומן המכתבים הידוע של עמוס עוז מנסה לפענח את פרשת נישואיהם האומללים של אילנה ואל

לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה. היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת-גילה וחברת-הנפש שלה כמ

אהבה וחושך הם שניים מן הכוחות הפועלים בספרו זה של עמוס עוז, אוטוביוגרפיה הכתובה כרומן משוכלל, מעשה ספרותי צרוף ומזוקק שנפרשים בו שורשי משפחתו של עוז, קורות ילדותו ונעוריו בירושלים ובקיבוץ חולדה, חייהם הטרגיים של הוריו, וכן תיאורים אפיים נרחבים של ירושלים, תל אביב וחיי הקיבוץ בשנות השלושים, הארבעים והחמישים. העולם הספרותי והעולם

אם יכפה על מישהו להכין רשימה של עשרת הרומאנים הגדולים של כל הזמנים - יתפוס דוסטוייבסקי, מן הסתם, שליש מן הרשימה, מבין ששת הרומאנים הגדולים שכתב דוסטוייבסקי בין השנים 1866 ל1880 - , `אידיוט` (1868, שנתיים אחרי `החטא ועונשו`) הוא אחד המועמדים הוודאיים לרשימה בלתי - אפשרית כזאת. דוסטוייבסקי התקשה בכתיבת `אידיוט` יותר מאשר בכל רומאן אחר שלו. לפח

גבר רואה אשה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם. היא נוגעת ללבו (מדוע?). הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל - אחד עם בן - זוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מילים כתובות. פנייתו, הנואשת - כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?). היא נע

על רקע שכונת בית הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך כארבע שנים של גיל ההתבגרות. התפתחותו הגופנית של נער זה מעוכבת, והווה - הנמשך שלו, כבתוך תא הקפאה או בועת זכוכית, הוא המוקד לעלילת הספר. ``בפנים קורים המון דברים``, הנמסרים כמו בעד זכוכית מגדלת, ודווקא ההשעיה מן הביולוגיה מאפשרת הזרה של תהליכי ההתבגרות וההבשלה

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא