“הסיפור הלא צפוי של ספר שמצאתי באקראי

מצאתי אותו לפני שנים רבות, בשעה שכחייל הובלתי חומר סודי לגריסה במפעל למחזור נייר. הוא היה מוטל בתחתית המגרסה, כחייה מבוהלת שנמלטה משיני הברזל של המפלצת הגורסת, ממש ברגע האחרון.

ישו הנוצרי, הוא הספר שמצאתי, ספרו של יוסף קלאוזנר משנות ה - 30, עם כריכה שחורה המשמרת את יופיים של ספרי היסטוריה עתיקים, על הנושא מסקרן ומעורר מחלוקת, ישו וראשית הנצרות. עד היום הוא היה מונח בספרייתי כאבן שאין לה הופכין, למרות שבעקבותיו יצרתי אוסף קטן של ספרים בספרייתי הקשור בישו, חלקם ספרים היסטוריים, ואחרים רומנים היסטוריים.

לאחרונה נחשפתי לתיבת האבן, אותה חשפו ארכיאולוגים בכפר מגדלא, העיירה של מריה מגדלנה, בכנרת בה ישו הלך על המים. בחזית התיבה מנורת שבעת הקנים, סמל יהודי מובהק, ובחזיתה האחורית שני אופנים ולהבה בתחתיתם המסמלים כנראה את המרכבה האלוהית העושה דרכה לרקעים השמימיים, זאת כמובן מיסטיקה יהודית במיטבה. האם היא קשורה לישו הנוצרי שאחד מסמליו היו הדגים, שנצלב וניתפס כמשיח על ידי חלק מהיהודים שהפכו לנוצרים?

מקריות נוספת, שאני מתקשה להסביר, היא ספר שמצאתי לאחרונה מוטל ברחוב ששמו קשור לישו ודייגי הכנרת. המפתיע הוא בכך שמדובר בכתיבה עכשווית, המתרחשת בעידן הציונות. מה הקשר בין השניים שאלתי את עצמי, בשעה שהתחלתי לקרוא את כריסטוס של דגים, אותו כתב יואל הופמן?

את הדג של ישו, הפך הופמן לקרפיון, או בשפתנו הגפילטע פיש, אתו הדודה של הופמן מטלטלת מעמק הירדן, בכדי להביא למכריה מתל אביב. הדג אצל הופמן, מסמל נוצרי חזר למחזותיו היהודים.

כך היא דרכו של הופמן לתאר, אפוקליפסה יהודית ותיקווה לגאולה, כפי שהנוצרים הראשונים תיארו אותם באמצעות דגים. הפעם אלה בני משפחתו של הופמן שעלו לפלשתינה בעל כורחם, לאחר שהעולם שהכירו חרב. קודם לכן הם גורשו מגן העדן שלהם, אל הלבנט של פלשתינה, לחום, לבוהק השמש והלחות, שלא נאמר חס וחלילה דבר רע על היגיינה של הלבנט – ממש גיהינום.

הופמן נע על גבול הפיוט והפרוזה, מלהטט במילותיו כקוסם שלכל אחת מהן משמעות. הוא יוצר אסוציאציות מרהיבות כמשחק עם הקורא. מעלה סמלים ומושגים היסטוריים, לצד מצבים אנושיים, שיש בהם חמלה עצמוה לבני משפחתו, כמו תיאור ירכיה של הדודה, תמונת מתאר לגוף קרובת משפחה הופכת לסמל בפני עצמה כחלק מאתוס משפחתי המעורר לא פעם הומר ועצב בו בעת.

הופמן שונה ממה שהכרתי, מחייב פתיחות לקריאה אחרת, הוא מעניק חווית קריאה אחרת

אפילוג

כעת אני פותח את הספר הישן, ישו הנוצרי, כמו ספרים אחרים הקשורים לנצרות הקדומה, ומנסה לחפש משמעות לסמלי האבן העתקים. אותם חקקו דייגי הכנרת לפני כאלפיים שנים.”

“ספר שהוא פרוזה לירית שנותן תחושה שכך זה צריך להיות, שאי אפשר אחרת.

סיפורם של כמה מהגרים (נו טוב, עולים), שהגיעו לארץ בשנות ה 30 כנראה מאוסטריה ורומניה בחלק הדובר הונגרית, (טרנסילבניה?) ומהלך חייהם עד סוף שנות ה-70.
קיימת השפעה חנוך לוינית כזאת, אך הדמויות הרבה יותר אלגנטיות, דמויות שלא נותקו מערי מולדתן והן מקיימות מין וינה ובודפשט בישראל ההיא שעוד קצת חלוצית ושל תל אביב המתפתחת אך עדיין קטנה.

סיפורים מרחפים שכאלה, אהבות שפורחות, פרידות ומיתות, ובמרכז מהלך חייה והזדקנותה של הדודה מגדה הנחמדה. ואי אפשר להניח את הספר הקטן והחביב הזה מהיד.

יופי יואל הופמן הזה, אני אקרא עוד ספרים שלו. אולי.”

“ספר מוזר של אדם עוד יותר מוזר,,,,
כאשר מאס באישתו,
פשוט קם בלילה יצא את הביע
ולא שב אליו
עד היום מן הסתם”