ציטוט מהספר:
"שתי פחיות הסרדינים והפחית האחרונה של חלב מרוכז היו העתודה של החוליה. לתקופה של מצוקה גדולה במיוחד. הפחיות נשמרו במחבוא ותמיד היה אחד מאנשי החוליה מופקד על שמירתו, עשרים וארבע שעות ביממה".

שערו לעצמכם: שלושה אנשים בחוליה, שלוש קופסאות מזון קטנות ושמירה בלתי פוסקת. אלה עשויים היו להיות כל ההבדל בין חיים למוות.

בספר הזה הישרדות היא שם המשחק ולכן יוצאות לאור השמש כל התכונות שמצויות בנפש האדם ובעיקר הרעות שבהן. ב"משחק" הזה משתתפים כולם, בכירים וזוטרים. בין אם הם בעלי תושייה ובין אם הם פסיביים, בין אם הנם נבלים ובין אם צדיקים, כשגם מקומם של הצדקנים לא נפקד. כולם בפנים.

השנה 1945. בעוד רדיו החבוי היטב בין סככות המחנה מבשר את פעמי הניצחון של בנות הברית על יפן ההולכים וקרבים, במחנה השבויים צ'אנגי הממוקם במזרח סינגפור מתקיימת שיגרה של התשה והרעבה בעולמם של דרי המחנה. אלה הם כעשרת אלפים שבויים מצבאות בנות הברית שנפלו בשבי היפנים במהלך המלחמות באזור הפסיפיק ומזרח אסיה.

השבויים סובלים מכל תלאה אפשרית. מזונם מוקצב למנות רעב קטנות בכמותם ודלות במרכביהם החיוניים. החיים בתנאי אקלים בלתי נסבלים, בתנאי תברואה הגרועים ביותר שניתן לתאר כשגם המחלות הטרופיות והזיהומיות כמו הרעב המתמשך קוצרים בחיי האדם ללא הרף.

החיים במחנה מתקיימים כשטבעת השליטה של היפנים בשבוייהם מתנהלת בריחוק מרוב ענייניהם הפנימיים. אלה מושארים לניהול עצמי על ידי הקצונה הבכירה של השבויים. כל זאת בלבד שיעשה במסגרת הכללים שהוכתבו לשבויים על ידי היפנים, בעוד הם עצמם מתעלמים מכללי אמנת ג'נבה שמבחינתם אין בהם אפילו משום המלצה.

השבויים ברובם הנם בריטים ואוסטרלים ומיעוטם בני אומות אחרות לרבות אמריקאים, כשלצורך שמירה ופיקוח בתוככי המחנה מפעילים היפנים את חייליהם הקוריאנים אשר בעצמם הנם בני מדינה כבושה על ידי הצבא היפני.

שלוש הן הדמויות המובילות: ה"מלך" רב טוראי אמריקאי שידו בכל מהלך עסקי המניב רווח, השני הוא ידידו של המלך, קצין בריטי המייצג את הצד הטוב באופי האדם גם אם מכיר הוא את מגבלתו בהתנהלות בין הטוב לרע. השלישי הוא מפקד המשטרה הצבאית של המחנה המנסה להביא את חוק השיפוט הצבאי למימוש במקום בו מצויים בני אדם החיים למחצה, כל זאת שלא מתוך צרכי המחנה אלא מצורך שנובע מאישיותו ואשר אינו נטול פניות.

סיפורם של השבויים ותנאי הקיצון בהם היו שרויים, כך גם באשר למידות השפל המדרגה להם מגיעים המצויים במקום, מובאים בצורה הראלית ביותר ומלמדים דבר או שניים על מה שעשוי להימצא בתוך כולנו בתנאים הללו. טוב ורע מאבדים את המשמעות כשאתה במרחק הושטת יד מדבר שהכנסתו לפיך תיתן לך שהות נוספת בעולם הזה ולו גם הקצרה ביותר.

מתוך ויקיפדיה:
הובס מציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב הישרדות וצבירת כוח. על-פי הובס, מצבו הטבעי של האדם הוא מלחמת כל-בכל, והוא מתאר את התפתחות החברה האנושית כהתאגדויות שונות של בני אדם לצורך הגנה הדדית.

הספר בהחלט מייצג דברים אלה של הובס. זהו ספר ראוי לקריאה לא מתוך ההנאה שאינה מצויה בו כמו הצורך בהכרת פנים נוספות לטבע האדם בתנאים שקשה לתאר אותם בדמיון בלתי נעזר.

ביקורת חדשה ומפוכחת קצת יותר...עם ספוילרים, כמובן

"שנאתי את המילים
ואהבתי אותן, ואני מקווה
שעשיתי אותן כמו שצריך."

אני עכשיו בעבודה של אבא שלי- יום השואה. יום שתמיד קשה לי איתו, בגלל הסיבות ה"רגילות" וסיבות אישיות קצת יותר.
אז חשבתי שלהגיע לכאן יהווה פיתרון.
בינתיים אני במשרד קטן ומצחיק בתוך קראוון בשיפוצים, ואני רדופה במחשבות על הספר המדהים הזה.
זה הספר הכי לא קלאסי ליום השואה, אבל כמה שהוא עוזר לי להתמודד. כמה שהוא גאוני.

גנבת הספרים, לפי מילותיו של ידידי הוותיק- המוות, הוא ספר על:
ילדה, אקורדיוניסט, כמה גרמנים פנאטים, מתאגרף יהודי ודי הרבה גנבות. ועל חיים, מוות, ספרים ומה שביניהם- תוספת קטנה מצידי.

~הפסקה~

[עכשיו אני בבית של סבתא שלי, מחכה שהיא תחזור...ממשיכה את הביקורת בנשימה עמוקה, עם שוקולדים קטנים לתגבורת.]

אז איפה הייתי?
אה, כן.
איזה ספר מדהים.
יש בו דיכאון ואכזריות וטירוף והומור שחור ומוות, במלוא מובן המילה.
אבל יש בו גם ניצחונות קטנים ואושר ואור וחברות- ואנושיות בצורה הכי יפה, שכל כך בולטת לאור העובדה שהעלילה מתרחשת בתקופה מזוויעה של אכזריות מפלצתית.
והכי חשוב, יש בו מילים. המילים שמרכיבות את העולם, את הספרים- הגנובים ואלה שלא, שהחריבו כמעט את כל העולם וגם בנו אותו.

מה אני רוצה מהספר שאני קוראת? בסה''כ לא הרבה. לא חשוב לי מאיזה ז'אנר הוא יהיה אני רק רוצה שהדמויות בספר לא ישאירו אותי אדישה ואם העלילה של הספר גם מעניינת אז מה טוב.

ניק ואיימי זוג נשוי. היא ילידת ניו יורק בת להורים בעלי הון, הוא בחור פשוט מדרום ארה''ב. כבר מתחילת הקשר שלהם ברור שהם לא מתאימים ועם הזמן הכל רק הולך ומסתבך. אני לא כותבת יותר מזה כי כל מילה נוספת תהיה לספוילר.

מתחילת הספר גם ניק וגם איימי עצבנו אותי, הכאיסו אותי ועיצבנו אותי שוב. נכון הלו הם רגשות שליליות שלא כיף כשהם נמשכים לאורך כל הספר אבל חייבת להודות הם לא השאירו אותי אדישה ולו לרגע!!! וזה כל מה שאני מבקשת מהספר, זוכרים?

עלילת הספר מטורפת לגמרי, במקומות קפואה ובמקומות אחרים רותחת. הייתי משייכת את הספר למספר ז'אנרים בו זמנית גם בלשות, גם איימה, גם מותחן.

לסיכום חווית קריאה שונה ממה שהכרתי עד עכשיו, מטורף ומעיניין. באתר אמאזון הספר דורג יותר מ-9000, לא תמיד אם ציון טוב, אבל כנראה שאני לא היחידה שלא נשארה אדישה כלפי הזוג המטורף.