נראה לי שזה יכול לקרות רק לבנות. שנים הייתן חברות. כבר בבית הספר אי אפשר היה להפריד ביניכן. קראתן את אותם ספרים יכולת לצטט תחילת משפט מספר אהוב והשנייה ידעה בדיוק למה התכוונת. דמיינתן ביחד עתיד עם משפחה וילדים, ומובן שתכננתן לגור בשכנות ושגם הילדים שלכן יהיו חברים. פתאום את מתעוררת אחרי שנים ומגלה שהקשר נותק. זה התחיל מהתרחקות גאוגרפית, המשיך באיזו אי-הבנה נשכחת ובכעס, ובינתיים הכול נפרם. רק דרישות שלום רחוקות של מכרים משותפים ושאלות סקרניות צובטות את הלב.

בספר הזה אין עלילה מרתקת. היו שתי חברות. משהו קרה וניתק הקשר, ולאחר שנים שתיהן מתחרות על מועמדות לאותה משרה נחשקת.
אבל העלילה משחקת כאן תפקיד משני. הקול המדבר, קולה של יפעה-יפעת-איזבלה, הוא כל כך אמתי ומרתק. המשפטים עדינים ונוקבים, הכול מרגיש נכון ומוכר, ללא זיוף. הנה דוגמה, תיאור של הפגישות של יפעת ואיתן, בעלה לעתיד. אם תאהבו אותה, תאהבו את הספר: "באותה תקופה איתן ואני מקפידים להגיע לכל פגישה נקיים וחכמים ומצוחצחים, כדי להרוויח את זכותנו להיות בסופו של דבר נאהבים בפיג'מה ושיער סתור בבוקר. כדי להגיע סוף-סוף הביתה אנחנו צריכים לצאת להרבה מקומות רחוקים, וככל שהם נידחים יותר אנחנו מתקרבים".

באמת אהבנו לקרוא את אותם הספרים, והרבה מהם. סביר להניח שאת קוראת ביקורות בסימניה, אולי אפילו כותבת כאלה משלך. ייתכן שאת קוראת עכשיו את הסקירה הזאת וחושבת שאולי התכוונתי אלייך. ואולי גם לך נצבט משהו בלב. כדאי לך לקרוא את הספר הזה.

אני אדם שכחן. מפוזר ושכחן. ככה זה. בילדות אמא שלי כתבה את השם שלי בגדול על כל ילקוט או חפץ או סוודר או מעיל. היה ברור שמשהו ממנו ישכח. קשה לספור את הפעמים שבהן שכחתי את הארנק. או את הטלפון. אני עוזבת את הרכב בלי לקחת את המפתחות איתי, או בלי להפעיל את אפליקציית החניה. הסיבה היחידה שבעטיה לא שכחתי תינוק באוטו היא שכאשר הילדים שלי היו קטנים, לא היה לי אוטו. הילדים שלי צוחקים שיש ריטואל קבוע בכל בוקר. אני יוצאת מהבית ואחרי כמה דקות חוזרת, בשביל משקפי השמש. או הארנק. או היומן. או משהו.

למה התחלתי עם כל זה? שכחתי כבר. אה, כן. גם את הספרים שאני קוראת אני לא בהכרח זוכרת. לפעמים אני זוכרת את שם הכותב, אך לא את שם הספר. לפעמים את שם הספר, אך לא את שם הכותב. לפעמים אני שוכחת את שניהם, וזוכרת רק את העטיפה. לרוב אני לא זוכרת את התוכן. את העטיפה איכשהו אני כמעט תמיד זוכרת. אבל זה לא אומר שקראתי את הספר בכלל. לפעמים אני זוכרת כי ראיתי אותה בחנות הספרים והיא משכה את תשומת ליבי. למעשה המטרה העיקרית של הכתיבה שלי כאן באתר היא לקטלג את ההתרשמויות מהספרים שקראתי, כדי שכשיהיה דיון על ספר, אני אזכור מה חשבתי עליו בעת הקריאה. הפך להיות קצת מביך שמבקשים ממני המלצות בספריה, ואני עומדת בשתיקה ולא יודעת מה לומר.

ובכן, לעניין. ביום קיצי אחד מכרה ששמה דבורה ערכה פינוי ספרים מביתה, והציעה לי לבחור. ראיתי את הספר "החיים הסודיים של הדבורים" וזכרתי שקראתי אותו ושהוא היה טוב. אפילו כאן באתר דירגתי אותו בארבעה כוכבים, והכנסתי לרשימה "שווה קריאה שניה". אז זכרתי שהוא טוב, רק לא זכרתי מה בדיוק כתוב בו. וכך לקחתי. וגם "מילון לבית הספר", כי לא מזיק שיהיה ספר כזה בבית.

אז קראתי. שנות השישים של המאה הקודמת, דרום ארצות הברית. נערה נורא-נורא מסכנה, שאמא שלי נעלמה מחייה, ואבא שלה מתעלל בה. ועוזרת אחת, "צבעונית", שהיא הדמות האוהבת היחידה בחייה. אני מניחה שבעבר זה היה נראה לי מאוד מיוחד, על תקופה ומקום ואנשים שלא הכרתי. מאז קראתי את "העזרה" וספרים נוספים, והנוסחה הפכה להיות קצת מוכרת מדי.

את הספר הזה קיבלתי בסוף חודש מאי ליום הולדת 14! ווהו!! אמרתי להורים שלי שספר זו המתנה האולטימטיבית בשבילי והם סופסוף הקשיבו לי ולא ניסו למצוא מתנות מתחכמות מידי! אני זוכרת איך שמחתי כשקיבלתי את הספר הזה ואת ההמשך שלו "כי זה בדם שלי" (שמחתי לא רק בגלל הספרים אלא בגלל שזה היה אחד מימי ההולדת הטובים שהיו לי.. החברים שלי באו ובלונים ו.. אני סוטה מהנושא המרכזי.. תתרכזי!!)

מאוד התחברתי לספר, לדמויות, לעלילה.
הדמות של אנה די דומה לי באישיות. אני לא יודעת איך הייתי פועלת אם הייתי בדיוק במצב שלה אבל אני די לוחמנית כמוה ואני כמוה (אני גאה במה שאני הולכת לומר עכשיו) הייתי מגינה על כבודי ושופכת את הלזנייה על ראשו של הממזר הזה, גייבל ארסלי. אל תשפטו אותי!! מגיע לו!! הוא התנהג כמו חמור!!
העלילה הייתה מרתקת. לא יכולתי לעזוב את הספר לשנייה אחת (ואז נוצרה בעיה כי זאת הייתה עונת המבחנים בבית הספר ו.. אתם מבינים מה קרה בהמשך)..
אני אחזור על מה שאמרתי כבר, אהבתי מאוד את הדמויות: את אנה, את וין, את סקרלט, את ליאו, את נטלי, את סבתא שלה ואפילו את אבא של וין (למרות שהוא ניסה להפריד ביניהם)..
לדעתי הספר הזה הוא מומלץ מאוד!!! :)