אתחיל בכך שנתתי לספר זה חמישה כוכבים, משום שלא הייתי משנה בו דבר וחצי דבר. הוא נהדר כמו שהוא. החל מאותו הרגע שספר זה יצא, לא הסכמתי לקרוא אותו. משום מה, אני לא נמשכת לספרים שקוראים רבים נמשכים אליהם והם בגדר "מוכרים מאוד" או משהו כזה. לכן הסתייגתי מקריאתו עד השבוע האחרון. אני חייבת לציין שספר זה הוא אכן ספר שלא ניתן להניח מהיד. הוא לא מושלם, לא. אבל הוא בהחלט ספר, שלפי דעתי, אסור לשנות בו דבר. אתחיל בכתיבה. ובכן, הכתיבה לא מיוחדת במינה. אם לומר את האמת, היא פשוטה לחלוטין. אין שנינות כלשהיא, אין משהו מיוחד מדי. הכתיבה מהווה את הגורם היחיד שדיי הפריע לי לכל אורך הספר. הדמויות היו נהדרות. אולם, היו מקרים שבלה עלתה לי על העצבים עם הפתטיות והילדותיות שלה, אבל כשמתאהבים תמיד נוהגים בטיפשות, אז נסלח לה על כך. אדוארד, לעומתה, היה התגלמות השלמות, בכך אין ספק. לא נראה לי שניתן למצוא בנאדם (או שעדיף ייצור?) שמקרין כל כך הרבה אהבה לאהובתו. אהבתם של אדוארד ובלה ניכרה באופן ברור בהחלט, זאת ניתן להבין בעיקר ע"י התרגשותה (או שאגיד אובר-התרגשותה, יותר נכון) של בלה בכל פעם שאדוארד יצר איתה מגע פיזי כלשהוא. אולם, מדי פעם התחשק לי להחטיף לבלה סטירה על התנהגותה המטופשת. או שפשוט הספר מהווה פנטזיה בלתי אפשרית עד כדי כך שהסופרת איפשרה לעצמה להרחיק לכת מעט יותר מדי. כמובן שניכר לראות כי הספר נכתב ע"י סופרת ע"י עצם העובדה שתיאור התנהגותו וחמימותו של אדוארד היו יותר כפי שאישה הייתה מצפה מאשר מה שמתרחש באמת במציאות. בעקרון, נהניתי מאוד במהלך הקריאה. לא יכולתי להניח את הספר מידי לרגע. קרה פעמים לא מעטות שהרגשתי עצמי נשאבת לתוך הספר במקום בלה וליבי התחיל להאיץ בכל פעם שתוארו מעשיו של אדוארד, אשר הביעו את אהבתו הרבה לבלה. איני מתכוונת להמשיך לקרוא את שאר הספרים בסדרה, אך על ספר זה אני ממליצה בחום (למרות שלא נראה לי שישנו מישהו שעדיין לא קרא ספר זה).

ספר פשוט מצויין! העלילה ממש זורמת, וההומור והציניות לוקחים חלק גדול מאוד בספר. ממליצה מאוד!

דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני אמיצה שהצלחתי לסיים את הספר. זהו, הקלה. הספר 'פסיכופת אמריקאי' היה הספר הטוב ביותר שאי פעם שקראתי. ספר שגורם לרגשות אמביוולנטים לחלוטין להופיע. מצד אחד לאורך כל הספר חשתי תחושת גועל נוראית כלפי פטריק בייטמן, אך מצד שני חיבבתי אותו וכל כך ריחמתי עליו, במיוחד לקראת סוף הספר כשהוא התחיל להביע חרטה על מי שהוא, או יותר נכון - על מה שהוא. הכאב שהוא הביע לאורך כל הספר על היעדר תחושות ומאפיינים אנושיים אצלו גורם לתחושת כאב נוראית בקרב הקורא. למרות שבסך-הכל מדובר באדם פסיכופת ברמות שקשה לתאר, מדובר באדם שמדי פעם קל להבין את מחשבותיו בנוגע לחברה הסובבת אותו. מדובר ביצירת מופת, שרק לאחר קריאתה ניתן להבין עד כמה העלילה כל כך חזקה ועד כמה הדמות המרתיעה, המפלצתית והאומללה שיצר ברט איסטון אליס מהווה דמות כל כך חזקה, שמלווה את הקורא במהלך חייו היומיומיים. אין בספר עלילה של ממש, יותר נכון מציאות חייו של אדם פסיכופת ואומלל, שכל מה שברצונו להיות זה אדם נורמלי, אך מצד שני אין באפשרותו לוותר ולשלוט ביצר החולני והמטורף שלו. זהו הספר הראשון שהצליח להגעיל אותי ברמה כזאת שנאלצתי להסתיר את המילים ולהאבק בצורך להקיא. התיאורים בספר זה מזעזעים כל כך, שלא נראה לי שאי פעם כשאסתכל על פה של מישהי או על מסמרים לא תעבור בגופי צמרמורת ובחילה של ממש. הכתיבה נהדרת. הבונוס הקטן הנוסף הוא שהספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של פטריק, דבר שמקנה לקורא את ה"אפשרות" לדעת את דעותיו ומחשבותיו של פטריק אודות דברים מזעזעים, כמו דם, כאשר עבור פטריק, זה מהווה דבר מפתה ואירוטי של ממש. ממליצה בחום לאנשים שבטוחים שיוכלו לשלוט בעצמם כשיקראו על כמה "מענג" המראה של אישה שותתת דם ומעוותת לחלוטין.

הספר המדהים הזה היה ברשימת הקריאה שלי מזה זמן רב מאוד. רק לפני חודשיים-שלושה החלטתי לחפשו בחנויות (אל תשאלו למה. אני באמת לא יודעת). חודשיים חיכיתי שיגיע בהזמנה דרך סטימצקי וכשהתקשרתי לצומת ספרים, נאמר לי "כן, יש לנו עותק כאן. לשמור לך?". כמובן שאחרי רבע שעה כבר התייצבתי בחנות וזה.. (; (איזו פרסומת סמויה, אני מתה). בכל אופן, מעולם לא נמשכתי לספרים רומנטיים וכאלו שעיקרם הוא הרגש ומערכות יחסים בין בני זוג. פשוט לא מדבר אליי. לכן היו לי חששות רבות בנוגע לקריאת הספר, אך אין זה אומר שלא היו לי ציפיות גבוהות ממנו. להפתעתי, הוא התעלה פי כמה וכמה על מה שחשבתי שיהיה. ספר זה הינו קלאסיקה אדירה. גתה הצליח לחדור לי לנשמה ולגרום לה לעשות סלטות וגלגלונים וכל דבר אחר שתרצו. אמנם איני נמצאת כרגע במערכת ייסורים כלשהיא בחיי (להפך), אך פתאום כל מילה וכל תיאור קרעו את ליבי וגרמו לי להתרגשות בלתי מובנת. רבים אומרים שלתאר "אהבה" זה דבר בלתי אפשרי. אני חושבת שגתה הוא האדם (יותר נכון היה האדם) הקרוב ביותר לכך. לפעמים מצאתי עצמי בוהה במילים, קוראת את אותן השורות שוב ושוב ובכל פעם מחדש נדהמת מיופיין. לצערי, לא ניחנתי בכושר תיאור והסבר של ממש, ועל כן אוכל רק לומר שעל מנת להבין למה אני מתכוונת, קראו הספר ותוקסמו כמוני. אולם, כמובן שאחרי הכל מדובר בטרגדיה כואבת מנשוא. כתוצאה מעצם העובדה שידעתי (כמו כל קורא) את סופו המר של ורתר, כאב לי לקרוא גם את העמודים בהם גולל ורתר את אהבתו הרבה ללוטה ואת אושרו כשהוא במחיצתה. למרות שמתואר בספר זה סיפור אהבה (נכזבת), יצא לי לא מעט לתהות האם מדובר באהבה או אהבה כבולה באובססיה. נכון, באהבה יש מעין אובססיה, אך כזאת שניתנת לשליטה (פחות או יותר). כאן, בספרו של גתה, מוצגת לנו אובססיה שבסופו של דבר הטריפה את דעתו של ורתר לאורך מערכת ייסורים ארוכה, אותה שוטח ורתר בפנינו בכאב עצום, שאותי, אישית, ליווה במהלך היום, גם כאשר לא קראתי הספר. הייאוש הטוטאלי של ורתר ורחמיו העצמיים, שהגיעו ממש לקראת סוף הספר, העלו לי לא מעט דמעות ומדי פעם כאב לי על כך שאיני יכולה לשלוף אותו מהספר ולחבקו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר. קטע מסוים שהכאיב לי במיוחד: "אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי". אני יכולה להמשיך ולשטוח בפניכם כאן את התרגשותי מהספר ולכתוב עליו בלי סוף, אבל זה באמת לא ייפסק. פשוט לכו וקראו בעצמכם. קלאסיקה אדירה של סופר מדהים.

איזה ספר איכותי! רוברט בלוך פשוט סופר מעולה! הכתיבה גורמת לצמרמורת, התמונות והסיטואציות רצות בראש במהלך הקריאה (וגם בלילה), ופשוט גורמות הרגשה שאתה דמות צופה מהצד, ובכל רגע כל הסיפור עומד להתהפך ואתה הוא זה שיהיה על הכוונת. מזמן לא יצא לי לקרוא ספר שכזה, ספר שבאמת בא להציג את רמת העיוות שיכולה להיווצר במוח האנושי כתוצאה מכך וכך. לקח לי זמן רב להשיג ספר זה. בסופו של דבר מצאתי עותק בחנות ספרים מח"ר ספרים ואני ממש שמחה שאופציה זו הגיעה לידיי. מומלץ בהחלט!

דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני אמיצה שהצלחתי לסיים את הספר. זהו, הקלה. הספר 'פסיכופת אמריקאי' היה הספר הטוב ביותר שאי פעם שקראתי. ספר שגורם לרגשות אמביוולנטים לחלוטין להופיע. מצד אחד לאורך כל הספר חשתי תחושת גועל נוראית כלפי פטריק בייטמן, אך מצד שני חיבבתי אותו וכל כך ריחמתי עליו, במיוחד לקראת סוף הספר כשהוא התחיל להביע חרטה על מי שהוא, או יותר נכון - על מה שהוא. הכאב שהוא הביע לאורך כל הספר על היעדר תחושות ומאפיינים אנושיים אצלו גורם לתחושת כאב נוראית בקרב הקורא. למרות שבסך-הכל מדובר באדם פסיכופת ברמות שקשה לתאר, מדובר באדם שמדי פעם קל להבין את מחשבותיו בנוגע לחברה הסובבת אותו. מדובר ביצירת מופת, שרק לאחר קריאתה ניתן להבין עד כמה העלילה כל כך חזקה ועד כמה הדמות המרתיעה, המפלצתית והאומללה שיצר ברט איסטון אליס מהווה דמות כל כך חזקה, שמלווה את הקורא במהלך חייו היומיומיים. אין בספר עלילה של ממש, יותר נכון מציאות חייו של אדם פסיכופת ואומלל, שכל מה שברצונו להיות זה אדם נורמלי, אך מצד שני אין באפשרותו לוותר ולשלוט ביצר החולני והמטורף שלו. זהו הספר הראשון שהצליח להגעיל אותי ברמה כזאת שנאלצתי להסתיר את המילים ולהאבק בצורך להקיא. התיאורים בספר זה מזעזעים כל כך, שלא נראה לי שאי פעם כשאסתכל על פה של מישהי או על מסמרים לא תעבור בגופי צמרמורת ובחילה של ממש. הכתיבה נהדרת. הבונוס הקטן הנוסף הוא שהספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של פטריק, דבר שמקנה לקורא את ה"אפשרות" לדעת את דעותיו ומחשבותיו של פטריק אודות דברים מזעזעים, כמו דם, כאשר עבור פטריק, זה מהווה דבר מפתה ואירוטי של ממש. ממליצה בחום לאנשים שבטוחים שיוכלו לשלוט בעצמם כשיקראו על כמה "מענג" המראה של אישה שותתת דם ומעוותת לחלוטין.