אין לי התנגדות עקרונית לספרי המשך.
בין אם הם מגיעים מתוך עומק נפשו של הספר שיש לו עוד מה לומר, ובין אם הם מגיעים מתוך רצון לסחוט את בועת ההצלחה עוד קצת לטובת כיסו של הסופר -
אם הספר הראשון היה מוצלח, אם אהבתי את הדמויות, אין לי שום בעיה לחזור ולצלול אל תוך עלילותיהן ותהיה המוטיבציה של הספר אשר תהיה.
בספר הזה חסר התנאי המוקדם הראשוני: לא התלהבתי במיוחד מפלא האמריקאי למופת.
אבל הילדים אהבו, גם את הסרט, אז נאמנה לשיטתי - למה לא?
הנה למה לא:
בגלל הסיפור הראשון.
זה מה שכתבתי על דמותו של ג'וליאן בביקורת שלי על פלא:
<i>"יש "רע" אחד בסיפור, ובאופן לא מפתיע - נקודת מבטו אינה מופיעה.
לא הצלחתי להחליט מה דעתי בנושא.
מצד אחד - מדובר בספר דידקטי לבני נוער, ואולי זה לא רעיון כל כך טוב ליצור הזדהות עם הנער חסר האמפתיה והרגישות.
מצד שני - הרתיעה והאכזריות שלו מייצגות צד אנושי ואמיתי הדורש התייחסות. חלק מהדמויות האחרות בספר מציגות גם הן את הצד הזה, אמנם, אבל מתגברות עליו במהירות ובקלות יחסית."</i>
אז הספר הזה, שיש בו שלושה סיפורים על דמויות מעולמו של אוגי, נפתח בנקודת מבטו של ג'וליאן.
ואתם יודעים מה?
הנה, הצלחתי להגיע להחלטה: זה היה רעיון ממש טוב לא להכניס את נקודת מבטו לפלא.
חבל שהסופרת שינתה את דעתה.
תראו, זה אתגר לא פשוט לכתוב את נקודת מבטו של ג'וליאן, המתאכזר אל אוגי, בספר לבני נוער.
כי מה כבר האפשרויות שלך?
לכתוב על פסיכופט?
לבני נוער? נו, באמת.
לכתוב באופן מעורר הזדהות?
אבל הוא הרי מודל כל כך שלילי...
אז מה נשאר?
נשאר לכתוב על החרטה והשינוי. זו כנראה הדרך הדידקטית ההולמת היחידה לכתוב על ג'וליאן לבני נוער.
גם אם היא רחוקה מלייצג את המציאות...
ואיך כותבים חרטה?
יום כיפור מתקרב, וזה הזמן הנכון לדבר על חרטה.
וזה אתגר לא פשוט לכתוב עליה באופן אמין.
אז אם אתם רוצים ללמוד מהי דרך ממש גרועה לכתוב על חרטה - קחו את "אוגי ואני".
החרטה, אם כך, מתחילה בהדחקה ובצידוקים עצמיים - עד כאן הכל סביר...
וממשיכה עם סיפור שואה.
כי אם מישהו לא התנהג יפה, אנחנו חייבים את הפטיש שמונים קילו של השואה כדי לתקן אותו. ברור.
אין שום דרך אחרת, אין שום רפרנס היסטורי או משפחתי שיכול לעבוד.
תתניעו, שימו גז וקדימה. מאפס לשואה בשניה.
(כן, היתה פה בדיחת שואה ואתם תסלחו לי, אבל זה יותר טוב ממה שפלאסיו עושה עם השואה).
אז סבתא של ג'וליאן, מסתבר, גם היא התנהגה לא יפה לילד עם מראה חריג ונחשו מה?
הילד הזה, דווקא הוא, הציל את חייה בשואה!
מרגש, נכון?
אה, עוד לא בכיתם?
טוב, אז נלחץ עוד קצת: הילד הזה עצמו נהרג ע"י הנאצים!
ממש רגע לפני סוף המלחמה, כך מספרת לנו סבתא של ג'וליאן, אספו הנאצים את כל הנכים מהכפר והרגו אותם.
רגע, מה? אותנסיה? ב-45, בצרפת?
עזבו אתכם מדיוקים היסטוריים.
אנחנו פה מלמדים לקח.
בפטיש.
וברקע אנלוגיה: ג'וליאן וסבתא שלו פחדו ממי שנראה שונה ומוזר ובגלל זה התאכזרו אליו...
שזה בדיוק כמו הנאצים, כנראה, שהרגו את מי שלא מצא חן בעיניהם. אולי גם הם פחדו?
כי כל התנהגות שלילית נגמרת בשואה, כפי שמדגימה לנו ההיסטוריה. או שלא?
מה זה משנה.
אנחנו כבר בשלב החרטה, הפיוס והסליחה.
(ואם בא לכם, תוכלו על הדרך לסלוח גם לנאצים.
נכון, זה לא כתוב בספר. אולי זאת רק אני).
שני הסיפורים הבאים כבר הרבה יותר סבירים ועוסקים בילדים שמנסים להיות בסדר, לא לפגוע ולא להיפגע, לעשות את המעשה הנכון בלי לשלם עליו מחיר, מצב שהרבה ילדים יכולים להזדהות איתו.
אבל הסיפור הראשון הספיק לעשות לי אנטי לכל הספר.
אז המלצה לחובבי הספרות הדידקטית וספרות ה-עלק שואה +מסר, שניים במחיר אחד, לילדים.
תהנו.