האיכות הספרותית הטהורה של רוב הפאנפיקים מוטלת בספק רב;
אורך של פאנפיק ממוצע הוא בין שלוש פסקאות לחמישים פרקים, רחוק מאורך של ספר;
אבל בעיקר, מכירת פאנפיקים היא הפרה של זכויות יוצרים. אם אני משתמשת בעולם שיצר סופר אחר ביצירה שלי, אסור לי להפיץ אותה בתשלום. לכן האינטרנט הוא מכורתם של הפאנפיקים. לכן אנחנו שולחות אחת לשנייה קישורים במקום להשאיל עותקים פיזיים של פאנפיק. לכן אי אפשר לכתוב ביקורות על פאנפיקים בסימניה.
אנחנו עומדים עכשיו כולנו בדף הספר של היוצא-מהכלל היחיד. "הארי פוטר והשיטה הרציונלית" (שמכאן ולהבא אקרא לו בשם החיבה האנגלי שלו HPMOR) יצא לאור באנגלית בשישה כרכים, ובעברית יצא זה עתה הכרך הראשון שלו. הוא מרתק ומשעשע, אין ספק שהוא ארוך מספיק, ומאחר ואסור למכור אותו, פשוט חילקו אותו בחינם.
<B>ASDFGHJKL!!!</B>
בדיוק.
אבל כל העניין הזה מרגש לא רק כי הוא יוצא דופן. הוא מרגש, כי "הארי פוטר והשיטה הרציונלית" הוא יצירה מבריקה ומשעשעת ונוגעת ללב, שאני יותר משמחה להחזיק על המדף שלי. אני אוהבת לדבר עליו. אני אוהבת לנתח את הדמויות שלו. אני אוהבת אותו, נקודה. הוא גאוני. אני מדברת עליו יותר מדי, ואני חושדת שהספקתי להשניא את הנושא על כל החברים שלי, אבל הפעם אנסה להעניק סקירה הוגנת. אם אני מתחילה לחפור, תגידו לי.
את HPMOR כתב אליעזר יודקובסקי, חוקר אינטליגנציה מלאכותית אמריקאי. הוא באורך כולל של 120 פרקים, זכה למספר העוקבים הגדול ביותר שזכה לו פאנפיק כלשהו אי פעם, ואני אומרת גלויות שאין שום טעם לקרוא אותו אם לא קראתם את הארי פוטר. אם כן קראתם, בבקשה, בבקשה תקראו את HPMOR. ואם לא קראתם את הארי פוטר, אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל. זאת סדרה נהדרת, וזה ילדותי לא לקרוא אותה רק כי כולם מדברים עליה כל הזמן. אם מדען מחשבים אמריקאי לא מתבייש בזה, גם אתם יכולים.
HPMOR מכיל בין השאר ניסויים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, קצת פיזיקה, קצת מדעי הקוגניציה, קצת כלכלה, היסטוריה על קצה המזלג, רפראנסים לרוב לספרים וסרטים שחנונים אוהבים (אלפי רפראנסים. אני לא צוחקת. מהמתבקשים (לקאנון ולטולקין ולאליס ולמדריך הטרמפיסט וכולי) ועד מפתיעים בתכלית כמו אן שרלי או דוקטור סוס. ברור גם שיודקובסקי קורא פאנפיקים, פאנפיקי פלאף, למעשה. סלאשים. אני נמנעת בכוונה מלהסביר את המשפט האחרון כי מביך אותי לרדת לדקויות העולם המוזר של הפאנגירלז.)
יש לו מנהג מגונה להזכיר מושג כלשהו בחצי משפט ולהמשיך הלאה. ויקיפדיה בדרך כלל מוכנה להרחיב, ואני חייבת לו השלמה של כמה וכמה חורים בהשכלה שלי. אני לא חושבת שנתקלתי אי פעם בטקסט כל כך מעשיר באופן כל כך אגבי.
אז על מה זה בעצם?
HPMOR, למרות שמו, לא מדבר על הארי פוטר. לגיבור שלו קוראים הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-וורס. נוח מאוד שיש לו שם אחר, כי הארי של HPMOR הוא דמות חדשה לחלוטין שלא דומה בכלל להארי הקאנוני. בניגוד לרוב הדמויות בפאנפיק, שדומות מאוד למקור. הארי פוטר-אוואנס-וורס הוא יתום בן אחת עשרה שגדל אצל הדודים שלו ויש לו צלקת ברק מוסתרת למחצה על ידי שיער שחור פרוע. הוא גם משקפופר. אבל בכל היבט אחר הוא דמות עצמאית. פטוניה התחתנה לא עם ורנון דרסלי אלא עם פרופסור מאוקספורד, והארי זכה להשכלה מדעית נרחבת. חוץ מזה הוא גם מחונן ואין שום ספק שהוא חנון גאה.
ואז הוא מגיע להוגוורטס ו...בגדול, משתרר כאוס מוחלט, קורים אירועים לא סבירים, מסובכים ומשעשעים מאוד, ואני לא באמת יכולה לדבר על העלילה כי ספויילרים בכל פינה. אבל לדבר על הדמויות אני יכולה בהחלט.
<B>~ הארי פוטר-אוואנס-וורס ~</B>
הוא חבר שלי עכשיו, עוד חבר ספרותי לאוסף של הטובים-ביותר. אני מצטטת אותו יותר משזה בריא. תשעים אחוז מהזמן הוא לא מתנהג כמו ילד בן אחת עשרה, אפילו לא קצת. אבל בעשרת האחוזים הנותרים הוא יעורר בכם חשק עז לחבק אותו. הוא מזכיר לי את פרופסור גונסובסקי מהשד מכיתה ז': "בחור, אתה לא תמות מוות טבעי!" זאת דמות עגולה ומורכבת, מעוררת הזדהות וצחוק. קשה שלא לאהוב אותו. היד על הכריכה היא שלו, ואם תלמידי הוגוורטס היו רואים אותה בתנוחה הזאת הם כנראה היו מתחילים לצעוק. סמוך לקריאה ולמשך כמה שבועות מצאתי את עצמי <I>חושבת</I> כמוהו, מתנסחת כמוהו. מטריד - וגם מאוד מרשים.
<B>~ מינרווה מקגונגל ~</B>
מזכירה מאוד את מי שהיא בקאנון, בתוספת מערכת יחסים יפהפיה עם הארי, וכמה סיטואציות גאוניות. חנות הגלימות של מדאם מלקין, למשל. וממש בסוף, הסצנה בקסמהדרין. שאלו אותי כבר כמה פעמים אם הקריאה של HPMOR תהרוס את ההנאה מהקאנון. התשובה שלי היא לא. אני עדיין קוראת אותו, עדיין אוהבת אותו, ובדמויות כמו מקגונגל, הפרשנות של יודקובסקי לדמות הפכה אצלי לחלק בלתי נפרד מהדמות הקאנונית. הוא לכד את המהות של הדמות המקורית וזיקק אותה, וזאת התוצאה.
<B>~ אלבוס דמבלדור ~</B>
כנ"ל. דמות מורכבת מאוד ורבת פנים שהיא בה בעת דמבלדור שהכרנו וגם צדדים שמעולם לא ראינו בו, אבל מסתדרים להפליא בתבנית השלמה. אני אציין כאן שלא דמבלדור הוא הגנדלף של הארי בפאנפיק הזה, אלא פרופסור קווירל. בכל זאת יש לא מעט שיחות בינו לבין הארי וכל אחת מהן היא הברקה. רעיון עוף החול זוכה בפאנפיק לטיפול רציני, וסנייפ כסוכן כפול גם, ודמבלדור משחק משחק מסובך מאוד, אבל אל תתלוננו על שום דבר לפני פרק 119, בבקשה. (דמעתי בפרק ההוא.)
<B>~ הרמיוני גריינג'ר ~</B>
אותה גאון שאנחנו מכירים, בתוספת חוש מוסרי חזק מאוד. תהפוכות עלילה שאני לא יכולה לפרט לגביהן... (כן, אני נהנית להיות מסתורית ומרושעת. נסו פעם) מערכת יחסים מקסימה בתכלית בינה לבין הארי. דיאלוגים מענגים בעלי משמעות כפולה. סצנה נהדרת שבה הארי צועק על ההורים שלה. אלרג"ה גרסת יודקובסקי. והסוף, וואו, הסוף.
<B>~ פרופסור קווירל ~</B>
קווירל של HPMOR הוא הגאונות בהתגלמותה. הוא...
אני אשתוק.
(שיעורים בקסם קרבי.)
(הצבאות של פרופסור קווירל.)
(צבא דרקון!)
(אני אשתוק.)
<B>~ וולדמורט ~</B>
לא נתקלתי בדמות נבל גאונית כל כך כבר שנים. שנים. אם יודקובסקי יבחר יום אחד ברוע העולם הזה יהיה מקום נורא לחיות בו. מאחר וHPMOR קוטל באכזריות כמה וכמה קלישאות ספרותיות, אנחנו לא זוכים לגרסת וולדמורט המלאה של התרחשות האירועים אלא בונים אותה יחד עם הארי מרסיסי ידע אקראיים. היא עדיין עמוקה ומרתקת. ועצובה, קצת. אם מישהו יצליח לנחש את הסוף הערכתי הנצחית תוענק לו.
<B>~ ועוד משהו... ~</B>
סנייפ, לוציוס ודראקו מאלפוי, נוויל לונגבוטום, פדמה פאטיל, בלטריקס לסטריינג', ועוד אי אלו דמויות שאני לא יכולה לא להתייחס אליהן בכלל, אבל שוב נכנסת לבעיית הספויילרים. בגדול, למעט המאלפויים, לכל אחת מהדמויות מוקדשים כמה פרקים שהופכים אותן ברגע למלאות חיים. המאלפויים הם סיפור אחר וכתבתי ומחקתי כמה פסקאות ואני מצטערת. ספויילרים. למה שלא פשוט תקראו בעצמכם. רק שימו עין על דראקו, כן?
מילה על התרגום.
HPMOR תורגם על ידי משוגעים לדבר, פרק אחרי פרק. הם התחילו שניים או שלושה; פתחו אתר אינטרנט והעלו אליו כל פרק שסיימו לתרגם. עם הזמן עלה הרעיון להניח לקוראים שמחכים לפרק הבא לעזור בתרגום שלו. הם יצרו קישורים באתר למסמכי גוגל דוקס של כל הפרקים הבאים. את רוב הפרקים תרגם תרגום ראשוני יותם פדרמן, ואחר כך עברו עליהם הקוראים והוסיפו תיקונים והערות. גילוי נאות, אני עזרתי בתרגום החל מפרק עשרים ומשהו בערך. מדובר על כשלושים "מתרגמים", כרגע. יחד ניכשנו שגיאות תרגום וביטויים מאונגלזים, שיפרנו ניסוחים, החלפנו שמות תואר באחרים, ניסינו לזהות רפראנסים ולתעתק או לתרגם אותם במדויק. אפשר לומר שהתוצאה בערך משביעת רצון. חוכמת ההמונים וכו'. אבל אז התחילו לדבר על הוצאה לאור, כשנמצא תורם שמוכן לממן את העסק; והאחראים הבטיחו שהפרקים שיודפסו יעברו עריכה מקצועית ויהיו ברמה גבוהה בהרבה מאלה שבאתר.
זה לא קרה.
יש בעותק המודפס שבידי כמה וכמה טעויות, וזה מרגיז אותי. החל מפסיקים או סגירת מרכאות שנשכחו, דרך "לצוטט" במקום "לצותת" (טעות נפוצה אמנם), "אנשך" במקום "אנשוך", "ההגיע" במקום "הגיע", ועד שיבוש ציטוטים אהובים עלי, למשל זה:
<I>"שלטון עולמי זה מונח כל כך מכוער, אני מעדיף לקרוא לזה אופטימיזציית עולם."</I>
עכשיו זה "אני מעדיף לקרוא לזה שיפור עולמי". מצלצל <I>הרבה</I> פחות טוב, לעניות דעתי, ואני אמשיך לצטט את התרגום המקוון אם לא אכפת לכם.
אבל הפשע הכי פחות נסלח הוא החילול הזדוני של המשפט הכי מוכר ואהוב של אלבוס דמבלדור:
<I>"פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!"</I>
אני לא זיהיתי אותו בכלל, בהתחלה. קבלו את זה: "שמחה, לצון, בום בום טראח!"
יש אנשים שאין להם בושה.
בכל אופן. אני שמחה שהוא יצא לאור; אני שמחה שאני יכולה להציב אותו בין שאר הספרים שלי, ולהעניק אותו לכל מי שאני רוצה נואשות שיקרא אותו כבר; אני שמחה לדעת שגם חמשת הכרכים הנותרים אמורים, בתיאוריה, לצאת לאור בשנים הקרובות.
אני ממליצה בלהט פאנגירלי חסר עכבות. לכו תקראו אותו. הוא מבריק.
מה שלא יהיה, אל תפסיקו לפני פרק חמש. זה הפרק שבו התאהבתי בו סופית. יודעים מה, אני פשוט אצרף פה את הקישור לפרק הזה. אם אתם מתלבטים אתם יכולים לקרוא אותו בפני עצמו ולהחליט. אני נחנקתי מצחוק.
rationality.co.il/index.php/hpmor/chapter-5/
ודברו איתי. אני תמיד מוכנה לדבר על הספר הזה, הוא אחד הספרים האהובים עלי, אבל מי בכלל קרא אותו?
* ASDFGHJKL הוא רצף האותיות שמתקבל כשלוחצים על כל המקשים בשורה האמצעית במקלדת ברציפות. האגדה האורבנית אומרת שזה מה שקורה כשפאנגירל מטיחה את הראש במקלדת. לא נכון, ואל תנסו בבית. בכל אופן, זאת דרך מקובלת לתמלל פאנגירלז צורחות בהתרגשות.
* לפרוטוקול: המבקר הפנימי שלי מודיע שלא עשיתי את זה נכון ושHPMOR טוב הרבה יותר מאיך שתיארתי אותו.
הספר ההוא שתולעת שני כתב ולא קראת? יש לך מושג כמה פעמים קרה לי אותו הדבר בדיוק?
לא חסת עלינו הישראלים.
תיארת אותנו ב"פראטצ'יה ללא הפסקה" בדמותו הקלאסית של הישראלי הגרוטסקי.
לגלגת על הנימוס הישראלי ועל הערבות ההדדית שמתגלים רק תחת אש (המצב עוד לא כל כך פשוט... ומשרד המיעוטים החדש שלנו מטפל כרגע באוכלוסיה היהודית. לפיכך מצב החרום של נימוסין נמשך עד להודעה נוספת).
צחקת על הכלכלה הצולעת שלנו (מדינה שמאזנת את תקציבה הלאומי על ידי רמאות בפוקר).
קראת לנו "ארץ המגבלות הבלתי אפשריות" ("הי, זה כמו ארצות הברית!" "לא, אריאל, חמודי. זה בדיוק הפוך.")
אבל את כל זה עשית כל כך בחן ובחיבה. היית כלב נובח לא נושך (אולי לא ההשוואה הכי טובה).
אהבת אותנו, אז אהבנו אותך בחזרה.
ייסורי הכתיבה שלך הצחיקו אותי עד דמעות. גם אני כותב ככה, אבל לא באותה הצלחה.
היית לי מודל לחיקוי. זה היה אומנם כשהייתי צעיר וטיפש, היום אין לי אשליות, אבל הסיבות נשארו:
קטלת את כל מה שזז, אבל ידעת גם לצחוק על עצמך.
הגחכת את האויב, את המצב הבטחוני, את האינפלציה, את הממשלה ואת האו"ם - ככה הרבה יותר קל להתמודד איתם.
היית הוכחה ניצחת שיש סאטירה בימין.
טקסטים שלך מלפני שלושים שנה עדיין עדכניים. הכתיבה שלך בת אלמוות. או שאולי פשוט המזרח התיכון הוא זה שלא השתנה.
ועיקר העיקרים - לא היה עוד סופר שהצחיק אותי ככה.
אני מנסה לנחש מה היית אומר עלינו עכשיו.
לפעמים אני מתפלל שתחזור אלינו לעוד מאה ימי חסד. בתקופת בחירות.
אפרים היקר, תודה רבה על שהיית כאן. על שתיעדת אותנו. על שהצחקת אותנו.
