הספר חוכמת הסריס שהוא ספר מתח בקטגורית רומן היסטורי מתחילת המאה ה19 עת האימפריה העות'ומנית היתה מהכוחות המובילים של אירופה בלה בלה בלה וכל מה שכתוב מאחורי הכריכה עד כאן הכל טוב ויפה...נשמע מעניין אפילו הבעיה מתחילה כשמתחילים לקרוא. מלבד זה שהספר לא מעביר בצורה טובה את המצב. והתיאורים בספר מאוד שבלונים, מבולבלים, גדושים ומייגעים, הספר לא מצליח ליצור מתח ונראה שכל מה שהוא עושה הוא להתיש בפרטים מרובים ושוליים ולהסיח את הדעת מהעובדה שהספר ממש לא זורם וההרגשה היא שאתה צריך להכריח את עצמך לעבור לעמוד הבאה בהרבה מקרים. מה גם שכל הפסקה ולו הקטנה ביותר אפילו מפריעה לך להמשיך לקרוא בספר הזה (לפעמים אחרי הפסקה הייתי צריך לקרוא כמה עמ' אחורה מה שלא קורה לי בדרך כלל בספרים) במילים אחרות המחבר (או לפחות המתרגם) נופל כאן בגדול במקום ליצר עלילה תקופתית מרתקת שמבוססת על אירועים היסטורים וסוחפת את הקורא לדחוף את פרצופו בספר עד שחלק מהפנים שלו פשוט נרדם כמו שקורה להרבה אוהבי מתח ואתה נוכח לדעת שחלפו כמה שעות, בעצם מרדים לקורא את המח ומקשה את הקריאה והופך אותה ללא נעימה. רק שפה זה ממש לא קורא והספר הופך להיות יותר דומה לשיעור היסטוריה בכיתה יא' (יש תחושה שיש מלחמה, שזה דבר מעניין רק שזה מועבר בצורה הכי גרועה שאפשר. מספיק גרועה כדי למנוע ממך מלקרוא ספרי היסטוריה למשך שארית חייך) כשאתה מבין שכנראה בפרק הבאה אתה תצטרך להסביר את הקשיים של העולים בעלייה השניה, לסכם את יחסם של העות'מנים ליהודים בארץ ישראל ולהכין שיעורי בית בעמ' 486 (ועוד קונוטציות של המורה להיסטוריה בעעעע). אתה פשוט סוגר את הספר. לי זה קרה קצת לפני האמצע לסיכום הספר יכול להיות משקולת נייר מצויינת, או חומר להיסטוריה א' בבגרות (אם הציון לא חשוב לכם כמובן) בכל מקרה אם חיפשתם ספר מתח טוב עשו לעצמכם טובה והמשיכו לחפש

קודם כל צריך להיות הוגנים ולהגיד בסך הכל שהספר האלכימאי הוא ספר טוב בסך הכל, ולמען האמת הוא פשוט ואלגנטי ביותר, מספר העמודים שהוא נושא מצדיק את הרעיון הצנוע והכללי שהוא מקדם. מצד שני צריך להיות ביקורתיים ולהגיד שהספר סובב בעיקרו סביב אלמנטים רוחניים, פסדו מדעיים, ומבחלקים נשמעת אף נימה של פסיכולוגיה בגרוש ועל כן הספר גם יוצר לעצמו קהל מעריצים נאמן, ולפי היקף מכירותיו ושל ספרים בדמותו, לגמרי לא מצומצם. תמיד יהיה קהל לסוג הזה של רעיונות קסומים, פשוטים, מעורפלים ואופטימיים לדוגמא הספר "הסוד" שאף הוא מנצל את מנגנון האמונה לתועלות כלכליות וגם הוא מבוסס על אותם הנחות (לאותם חובבי אסטרולוגיה, נומרולוגיה, גרפולוגיה, מיסטיקה ושות') מאותה סיבה הספר לא מושך אליו אנשים מעשיים או אנשים טכניים. ואף לא אנשים שמחפשים תשובות מוחלטות ובומבסטיות לבעיות שלהם. כמו שאמרתי בהתחלה יאמר לזכותו שהספר צנוע והוא לא עוסק בפטנטים ותרופות קסם (הספר אומר ההיפך בדיוק), ובשום שלב המחבר פאולו קואלו לא התיימר לכך, לא אמר, לא רמז, וגם לא כיוון לשם. לכן המצפיים ציפיות ענקיות צפויות להם אכזבות באותו הגודל כי זה פשוט לא הקטע היו הרבה מונחים שנשמעים טוב, אך לגמרי לא ברורים. שגם אני לא התחברתי (לדוגמא:"נשמת העולם" "הסימנים", "נבואות", "גורל", "חלומות ופירושיהם" וכו')לא תמיד השפה מספיק רחבה ועשירה כדי להסביר רעיונות אוניברסלים פשוטים שתלויים במצב נפשי מסויים וסובייקטיבי. לנסות להבין זאת בצורה אובייקטיבית ומוחלטת באמצעות הגדרות ברורות יהיה בלתי אפשרי. אבל לא חייבים להיתפס לאי הבנות קטנות כאלה או אחרות. צריך במידה מסויימת להתנתק קצת מהעולם שאתה מכיר ולנסות להיכנס לראש של המחבר ושל הדמות ולנסות להבין את הרעיון הכללי שהסיפור מציע, והוא בהחלט מציע. יאמר לזכותו שהספר הולך ומשתפר מההתחלה ועד לסיום המאוד מוצלח שלו ומוכיח "שברגע הכי חשוך בלילה השמש זורחת" הספר מיועד בעיקר לאופטימיסטים, לחובבי הפשטות, לרוחניים, לאנשים עם ראש פתוח. זה לא מסובך להנות ממנו כשרוצים. שווה קריאה

לא פשוט לכתוב על ספר שכבר נאמר עליו הכל. כולם דיברו כבר בשיבחו ואמרו כל דבר , וכנ"ל לגבי דברים שליליים. אפילו יחוס של השפעה הרסנית על החברה ועל הנוער, כולל הסתה לרצח (אפילו שני מתנקשים מפורסמים טענו שהושפעו ממנו - המתנקשים של ג'ון לנון ורונלד רייגן). ואני חושב שביקורת מסוימות עשויות להיות מרושעות, אבל אין ביקורת "קטלנית" מזו. קראתי את הספר שהייתי בצבא (בערך לפני 5 שנים) ואני חייב לציין שממש אהבתי אותו, ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי בימיי חיי. הכתיבה בספר היא טובה מאוד, ואחרי ש"נכנסים לראש" של המחבר הספר זורם לחלוטין עד הסוף בקצב לא רע. הספר אכן, מדבר יותר לצעירים, בגלל שיש בו סוג של מרד כזה נגד הממסד. שמתאים מאוד ל"מרד הנעורים" הנחווה לאחר סוף תקופת הילדות העליזה. יש תחושה אותנטית שהמחבר נותן לקורא, משום שסופרים רבים בכתיבתם מחוייבים לערכים מסויימים, ולכן "נזהרים" בכתיבתם לא לחרוג מהם, ונוצרת לעיתים תחושה מלאכותית כזאת, כאילו ש"לא מספרים לך משהו...". אך בספר הזה נדמה כאילו הסופר לא מחוייב לשום ערכים מסויימים, (ש"אין פרות קדושות" והכל עומד לביקורת). וזה ניכר בסגנון הכתיבה המיוחד, ודרך בחירת המילים המחבר יוצר תחושה שהוא מדבר בשפה שלך, שהוא לא מתחסד ולא מתייפיף. ובאמת אומר את מה חושב ללא "מכבסת המילים" הרגילה שאנחנו מכירים מסופרים מסויימים. כולם עוברים את תהליך ההתבגרות שהולדן עובר למול ענינו ורבים מרגישים חלק ממנו, כאילו שהוא מדבר בשמנו. התחושה של הזיוף של החברה לא נעלמה והיא עדיין קיימת אצלנו בנפש, ולעיתים אף צצה בתקופות מסויימות ומגיעה לשיאה כאמור בעיקר בגיל הנעורים. הספר מעביר בצורה מדוייקת את הבדידות וחוסר ההבנה שנערים רבים חווים מצד משפחתם והממסד.והריקנות וחוסר התכלית של החיים המודרנים בתקופתנו (כאילו שיש אינסוף אפשרויות בחירה בחיים - יותר מידיי ואף בחירה היא לא "אמיתית" ממש וזה מתסכל עד כאב). אני חושב שהמחבר הצליח לתפוס את תמציתו של משבר הנעורים בחברה המערבית שלדעתי עדיין רלוונטי לימינו. אני לא יודע למה. אבל הספר תמיד עושה לי קונוטציה של הסרט האהוב "נהג מונית" עם רוברט דה נירו. שגם בו יש תחושות ניכור וריחוק מאוד חזקות מהחברה, יחד עם המראה של הרחובות האפורים של ניו יורק שנדמה כאילו נבנו כדי לגלם את בדידותו של טראוויס שבניגוד להולדן, הנער הוא כבר אדם בוגר (לפעמים אפשר לתהות ולחשוב שמדובר באותו הולדן שהתבגר). לא הייתם מצפים מהולדן שיגיד לנוסע מזדמנת למוניתו "כל העיר הזאתי מלאה בטינפת וזוהמה, אני בקושי מצליח לסבול זאת, העיר הזאת צריכה ניקיון יסודי. לפעמים אני יוצא החוצה, ומריח זאת, ואני מרגיש כאב ראש כל כך חזק שפשוט, בא לי להקיא....צריך לשטוף הכל במים...עד היסוד!" תחושת הגועל העצומה נגד החברה "שמשהו פשוט מקולקל", גרמה לי לזיעה קרה וצמרמורת ותחושת אי-נעימות בגוף. אבל שוב זה רק אני... וגם פה או שהתחברת ואהבת או ששנאת אותו. אבל בכל מקרה גם הספר וגם הסרט לא יכולים להשאיר אותך אדיש. פשוט ספר מצויין ...(לא רק לבני העשרה הנחמדים) במיוחד למי שאהב את "נהג מונית" של סקורסזה

כל כך הרבה ביקורות, לא יודע מה כבר אני יכול להוסיף חוץ מלהגיד את דעתי. מאוד התרגשתי מהספר שהוא רק יצא. היה המון רעש סביבו, לא היה מישהו שלא שיבח, והספר נראה מבטיח בהחלט... את רב המכר המפורסם של דן בראון אני בוחר לחלק לשני חלקים החלק הראשון הוא החוויה מהספר תוך כדי הקריאה בו: אני חייב להודות כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, מאוד נהנתי. בכל רגע נתון רציתי לדעת מה קורה בדף הבאה, עלילת הספר היא דומה מאוד למין "רדיפה", או "מירוץ" אפילו. כלומר יש תחושה חזקה מאוד שכל הזמן משהו עומד לקרות בהמשך וזה גורם לריגוש (מה שלצערי מתברר כאשליה כשמגיעים לסוף) הבעיה בספר היא כשמפסיקים לקרוא אותו. ש"המירוץ" נגמר, ואין יותר "מרדף" ו"בריחה". שמסתכלים לאחור. זה השלב שהאשליה מתנפצת. שלא צברת שום ידע מיוחד בעקבות הספר, שחלק גדול מהספר רחוק מאוד מהמציאות. שתכלית כל ה"מרדף" הזה היא בעצם להסתיר את העבודה שהמלך הוא עירום. שצופן דה וינצ'י הוא פחות מרגיש כמו אהבה, ויותר דומה לסטוץ של לילה אחד; שבאותו הרגע זה מרגיש אמיתי ונכון וזה מסעיר. אבל יום אחרי הכל נראה מבולבל, שגוי ושקרי. זאת תחושה איומה, אתה מרגיש מרומה. אתה מרגיש שהסיחו את דעתך במשך כל הזמן. שהזדהת עם רוברט במשך העלילה הרגשת חוכמה, כשהזדהת עם סופי הרגשת תשוקה. אבל כשסגרת את הספר, הבועה התנפצה - מה שנקרא בעגה של הפנטזיונרים והאלכוהוליסים "שלב ההתפקחות". ולנסות להחזיר את החוויה לפעם הראשונה שהיא קראתה, כלומר לקרוא את הספר ושוב להתאהב בו יהיה בלתי אפשרי כמו להחזיר את הזמן לאחור, בלתי אפשרי כמו להחזיר ולד אל הואגינה של אמו ממנה יצא. בסוף מגיע "שלב הניכור" או "ההכחשה" בו אתה מתרחק ממה שקרה ואפילו דיוון על הספר יראה מיותר ומעיק ומי ירצה להיזכר ברגע שמזכיר לו כיצד הוא רומה. אני לא אומר שאנחנו לא צריכים סטוצים בחיים. אני רק לא אוהב שאנשים הקוראים לסטוצים שלהם אהבה זה ניראה לי מעוות. צופן דה וינצ'י הוא ספר בסדר כל עוד מתייחסים אליו בפרופורציה. "ספר של לילה אחד"

חבל שאי אפשר לעשות ביקורת על חצי ספר אחרת היא היתה מקבלת ממני ציון מעולה. אבל בגלל שמדובר בספר שלם צריך לשכלל את הציון (בין 2 וחצי ל3 בערך)... צריך להיות מאוד רדיקלי כדי להסכים עם המחברת כל הזמן לכל אורך הספר. ואם אתם מסכימים לכל מה שהיא אומרת אתם נמצאים במקום אולי הכי קיצוני על הקשת. אני לא מציע להיות בשום קשת של דעות במקום הכי קיצוני...לפחות אני לא יכול לחשוב על אחת כזאת כרגע. אבל למרות כל הדברים האלה ולמרות הקיצוניות של המחברת, אני לא אומר שאין בחלק מהדברים שהיא אומרת דברי טעם. ואני לא חושב שהיא כותבת לנשים בלבד, בחלקים מסויימים התחברתי מאוד. ומאוד אהבתי חלק מהאנלוגיות וההשוואת שהיא עושה בספרה. וגם את הדמויות והציטוטים שהיא מביאה כדי לחזק את טיעוניה.(בעיקר את לב טולסטוי ואת יצירותיו) הבעיה שההרגשה הזאת נגמרה לי באמצע הספר. אנדריאה דבוקין, מבקרת את עולמינו ואת תפיסותינו. את מעמדה של האישה ואת היחסים בין גברים ונשים כולל יחסי המין בינהם, ובניגוד למה שזה נראה זה לא השתלחות חסרת רסן והיגיון במין הגברי תוך האשמות חוזרות ובלתי פוסקות שמצבם העגום של הנשים בחברה הוא תוצאה של היחס הגברי, כמו שהרבה פמיניסטיות נוהגות לעשות. דבר שאינו אובייקטיבי ונובע משנאה ומרגשות ולא מהיגיון. (אין דבר כזה שמשהו גורם לכל התחלואים בעולם). כדי להתרחק שמאנשים שטוענים שמשהו הוא "שורש כל הרוע" כמו שמטיפים דתיים אוהבים להגיד. חלק מהביקורות מופנה גם לנשים עצמם, והיא מנסה להיות הוגנת עד כמה שהיא יכולה. ולהגיד את המציאות כפי שהיא באמת. דבר אחד אפשר להגיד עליה היא לא מפחדת להגיד את העובדות, והיא לא פוחדת לטפל בהם. בנוגע לעובדות אני מסכים איתה באופן כללי. הבעיות מתחילות לצוץ להן כמשמגיעים לפרשנות... אני חושב שברגע שמסכימים עם העובדות, אפשר להסכים עם חלק מהפרשנות שהיא מציעה. כל אחד יעשה כטוב בעיניו. אני לקחתי כמה דברים אני חייב לציין. בחלק השני של הספר זה כבר היה הרבה יותר קשה, וההתנגדויות לכתיבה שלה רק הלכו וגברו, דבר שאף מנע ממני מלסיים את הספר. אם לקרוא אותו? אני חושב שכן. אני לא מכיר הרבה ספרים שהכל בהם הוא טוב, או הכל בהם הוא רע. בכל דבר אנחנו תמיד מתבקשים לברור בין האמת לבין התפל. לבין השקר לבין הדברים החשובים. גם פה אותו דבר. אם לקנות אותו, זה כבר שאלה אחרת. אני חושב שבסכום כסף של ספר, עדיף לקנות ספר. ולא חצי ספר.

מהו ישראלי בעצם? הרבה אנשים ינסו לענות על השאלה הזאת בהמון דרכים ובסופו של דבר יפספסו הרבה בתשובתם מבלי לשים לב לשאלת העבר, ההווה או העתיד. אמיר גוטפרוינד עונה על השאלה הזאת לא בטוח שבכוונה תחילה בכלל בכך שהוא מגולל סיפור שמושפע באופן כמעט ישיר מחוויות ילדותו עוד כשהמדינה היתה רק מדינה צעירה עד שהפך למבוגר ולישראל הנוכחית . הוא בעצם גודל בחיפה ומספר את סיפורו שלו בד בבד עם סיפורה של המדינה.הוא מספר גם את סיפורם של משפחתו חברי ילדתו שכניו מכריו שחיים זה לצד זה תוך כדי שהמדינה מעצבת אותו ואת חברי ילדותו למה שאנחנו היום - אזרחי מדינת ישראל. גוטפרוינד עוקב אחר התהליך האיטי בסבלנות, ומסביר בפירוט מנקודת מבטו תוך כדי שהוא קורע פיסות-פיסות מאותה "ישראליות" מפרק ומרכיב בשיטתיות, מההתחלה עד לסוף, ואף חוזר לאחור דור אחד לפני קום המדינה לתקופת מלחמת העולם השניה ומספר את סיפורו של סבו.גוטפרוינד עובר דרך כל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות מקום המדינה דרך מלחמות ישראל, עליות, הסכמי שלום, פרשיות, כדורגל, ארוויזיון ומה לא בעצם. מספר אותם בנקודת מבט ראשון שהיא אמינה ביותר מצחיקה, משעשעת, מרגשת, עצובה, כנה, מעוררת השראה, מלאה באירוניה, ציניות עדינה וגם בחוכמה. מלבד הסיפור מסופר בחן רב ובכישרון אדיר, והאמיתות ההיסטוריות מסופרות כבדרך אגב לסיפור ילדותו שהוא גדוש באירועים ומעניין כשלעצמו ומפורט בצורה מספקת שלא מותירה בכלל מקום או ספק לזה שהיה אפשר לכתוב את הסיפור בצורה טובה יותר. כי פשוט אי אפשר. הכתיבה מדיפה את ריח הזיעה ואת המאמץ הכביר שהושקע ע"י המחבר בכתיבה המוקפדת של הסיפור, כדי שאנחנו נהנה מכל מילה ומילה ומותירה את הקוראים המומים מכמות המידע ועומק הדמויות שיוצר בליל מגוון להפליא של דעות, פערי מנטליות, מנהגים, מסורות, פתגמים, סגנונות דיבור עשיר להפליא וכיאה למדינה שעשירה בגוונים אתנים שונים של כל העולים היהודים מקצוות תבל השונים יחד עם הישראלים הותיקים, האשכנזים, הספרדים, והערבים מתערבבים להם כל כך הרבה מסורות ויוצרים בלידה קשה את מה שאנחנו מכירים היום המנטליות הישראלית המודרנית (אין ספק שהמילה "לידה" מציינת תהליך סופי, ואי אפשר להתייחס לתהליך התהוות החברה הישראלית כתהליך סופי. כי הוא הולך ומשתנה עם הזמן, אך בשבילנו בנקודת הזמן הזאת הוא סופי מבחינתנו). הספר אכן ארוך מעל 650 עמ' אבל הוא לא מעייף או מלאה ורק גורם להנאה בכל רגע נתון של קריאה. באמת יצירת מופת איכותית של הסופר ספר חובה בכל בית ישראלי!, והלוואי שבכל בית