התחושה שזהו ספר ביכורים היא מאד חזקה. העלילה סבירה, הדמויות סבירות והכל מאד ראשוני. חובבי המתח ימצאו את המתח בספר "עדין" ואת הסוף די צפוי. חביב.

מי שמחפש ספר מתח טוב שיגרום לו לתהות עם כל עמוד ועמוד ולא לעצור את הקריאה עד הרגע שבו מעבירים את הדף האחרון בספר - הפסיקו לחפש, זה הספר בשבילכם!
טסה היא שוטרת סיור מזה 4 שנים, אלכוהוליסטית לשעבר, אם חד הורית שנשואה לבריאן.
בריאן נרצח, מהאקדח של טסה, במטבח של הבית שלהם, הבת הקטנה של טסה נעלמה וניכר כי לא הכל בדיוק כפי שאפשר לומר למראית עין ראשונה.
טסה חבולה מכף רגל ועד הלסת הסדוקה שלה והדבר הראשון שהיא טענה הוא הגנה עצמית ושימוש בכח קטלני - אך האם זה מה שקרה? ואם כן, היכן ביתה בת ה6 שנעלמה?

הסיפור מחולק לשני חלקים לסירוגין לכל אורכו - פרק אחד מנקודת מבטה של טסה והפרק הבא מנקודת מבטה של דידי וארן, הבלשית שחוקרת את המקרה.
מהצד של טסה אנו מגלים שלא הכל כלפי חוץ הוא בדיוק מה שהיא מנסה להציג ומהצד של דידי אנו נחשפים לחיים הפרטיים שלה וכיצד היא משלבת זאת במטרה לגלות מה קרה במטבח של טסה ובריאן ולנסות להציל את הבת של טסה, היכן שהיא לא תהיה.
החלוקה הזו היא גאונית! גם מכאן וגם מכאן הסופרת מותחת אותנו עד הרגעים האחרונים שבהם מגלים את האמת שאף אחד מאיתנו לא באמת ציפה לה - הכל נעשה בהדרגה, בחוכמה ובשליטה מעולה בסיפור, פשוט כך!

ממליצה בחום לאוהבי הז׳אנר, לא תתחרטו על כך.

אם היא רק היתה זוכרת מן הסתם הספר הזה לא היה נכתב.
ד"ר ג'ניפר וייט-שבעברה היתה אורתופדית כירוגית בכירה,מומחית לכף היד,היא הגיבורה הראשית העומדת במרכז הספר הנהדר הזה,הצובט את הלב כל כך.
כשחברתה הטובה ביותר של ג'ניפר ,אמנדה,נרצחת,וכשגופתה נמצאת,וכמה מאצבעות כף ידה חסרות-ג'ניפר וייט הופכת לחשודה העיקרית ברצח.

אבל תסלח לי אמנדה,ותנוח על משכבה בשלום,הרצח פה הוא לא ה-סיפור,וגם זהות הרוצח לא כל כך מעניינת,כי בסופו של דבר הסיפור הזה הוא יותר מהכל על ג'ניפר.
ג'ניפר סובלת משיטיון,והסיפור נע על ציר השיטיון הנוראי הזה,על רגעיו הצלולים ובעיקר על אלו הפחות צלולים,העכורים.
קראתי את הספר וממש יכולתי להרגיש את ההתאמצות של ג'ניפר לנסות לתפוס את רגעי הצלילות,שככה באים ומבליחים. זנבות זנבות של זכרונות, קולות ומראות שנדמים מוכרים,אך מי הפרצופים האלו לכל הרוחות? אני מכירה? אני אמורה להכיר?

מפחיד לקרוא ולראות איך הופך אדם להיות אורח בגוף שלו. בתיאורים המבריקים של הסופרת בו היא מתארת את רגעי הבלבול של ג'ניפר-הרגשתי שזה כמו לנסות להרכיב פאזל מחלקים של שלושה פאזלים שעורבבו יחדיו.

"זה כמו לרדת למרתף ולמצוא את כל הארגזים שהתכוונת לתת לצדקה פתוחים ועולים על גדותיהם. דברים שחשבת שמתו ונקברו".
(עמ' 129)


לו אני הייתי העורכת,לא הייתי מקטלגת את הספר כספר מתח.הוא הרבה יותר מספר מתח.

מודה שיש בספר משהו מלחיץ ומדכדך,אבל לא יכולה שלא להמליץ עליו.מאוד אפילו.