1. --

נמחק

נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים

2. מצמוץ או שניים

בוקר.
מצמוץ,
ועוד אחד
והנה כלפי חוץ-
כמו כולם.

אבל אם תביטו עמוק בעיניים
תראו אותה. מתחבאת.
מסמנת אותי לנצח
שונה.

שונה שנה.
שונה שנתיים.
שונה עשרים-
שנה.

מצמוץ
כאב
מצמוץ
ואין.

עולם חדש?
עולם חד?
או אולי פשוט...
עולם.

אבל אם אביט עמוק בעיניים
אראה אותה, מתחבאת.
מסמנת אותי לנצח.
כמו כולם
אבל שונה.

~~~~

(דרך מוזרה לפרוק מחשבות, ומעולם לא חשבתי שאכתוב שיר על... ניתוח לייזר בעיניים! כן, רגשות מוזרים... לפעמים הכתיבה מפתיעה.)

נכתב לפני 11 שנים ו-1 חודשים

3. נשלח בטעות~

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

4. הרטייה - סיפור קצר.

"אז את תבואי היום, נכון? "
במבט לאחור- זו הייתה שאלה רטורית.
הרי כל יום באתי. ואם הייתי מתעכבת- הוא כבר היה אצלי.
אהבתי כשהוא היה מגיע. עם החיוך המתוק, המשקפיים והרטייה.

"יונתן, אתה יודע שאנחנו היחידים בגן שיש לנו משקפיים? "
אבל אני לא נחשבתי. כי לי לא הייתה הרטייה.

וכשהוא היה מגיע אלי- חוקי המשחק היו שלי. ואפילו הברביות לא היו מחוץ לתחום.
"יונתן, התפרקה לי הרגל של הברבי ואני לא מצליחה לחבר אותה!", התבכיינתי.
"זה כי את לא אוכלת את הקשה של הלחם", ענה לי בקול ידעני.
יונתן... הרטייה לא הפריעה לך לראות הכל. במיוחד אם זה היה משהו שנגע אליי.

יום אחד, כשכבר היית צריך לחזור הביתה, עצרתי אותך פתאום בדלת.
"יונתן," פתחתי. חוששת ומהורהרת."כשאנחנו נהיה גדולים לא נהיה כמו כולם, נכון? "
הוא תלה בי עין שואלת ורטייה תוהה.
"נו, כמו כולם", הסברתי. "שכשהם גדולים הבנים כבר לא חברים של הבנות. אבל אני ואתה תמיד נהיה חברים, נכון? ".
זכיתי להנהון נמרץ מצידו.
"מבטיח? " ביררתי.
"מבטיח. " חתם.

ויום אחד, כשחזרנו יחדיו כהרגלנו- מקיימים את ההבטחה אחד לשני- שמענו צחקוקים מאחורינו.
"יונתן ושירה לנצח, שתי נשיקות במצח!"
ואני רצתי ובכיתי, כשאתה בעקבותיי.
כשהגעתי הביתה התחבאתי במקלט, אבל אתה ישר ירדת בעקבותיי. כמו ספר פתוח קראת אותי. ..
"שירה", ניסית לשדל. "אל תבכי! ".
משכתי באפי, מתבוננת בעין שהכרתי כל כך טוב וברטייה - שאת גוון העור שלה הכרתי יותר טוב מאת כף רגלי השמאלית.
הרחתי את הריח המוכר כל כך.
"שירה, מה איכפת לך מה הם חושבים? ".
והאמנתי לך.
אבל אתה לא לעצמך.
וכשהרטייה הוסרה-
החומות נוצרו.
והתרחקת
ועזבת.
ועזבתי.

וחלפה שנה. ושנתיים. ושמונה ...
ואז החיוך חזר. וגם השלום.
ואחרי שחייכתי בהססנות חזרה- רצתי מייד אל המראה, חייכתי שוב את אותו חיוך כדי לוודא שהוא היה יפה.
והחומות הוסרו. והרטייה הוסרה.
הוסרה מעינייך, והודבקה על ליבי.
והדבק - מאחה את הפצעים.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

5. עיוורת.

אז נפרדנו כך.
ובכיתי.
ואתה לא.

אז נשברתי כך.
ועזבתי.
אבל אתה לא.

וכשהתקשרת?
עניתי. כי אהבתי.

וכשניתקת?
בכיתי. כי שנאתי.

וכשאהבת?
צרחתי. כי קינאתי.
וכשכתבת?
שתקתי. כי אבדתי.
וכשהמשכת?
המשכתי. כי התעוורתי.

~~~
יום יבוא... וגם האופטימיות תחזור :)

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

6. פרץ רגשות

דמעות של אתמול,
דמעות של היום.
עגולות, מתגלגלות.

רגשות של אתמול,
רגשות של היום.
מסתובבים במעגלים.

ואין דבר נפלא יותר
מלהרגיש בהבדל.
כי הדמעות - אותן דמעות הן.
אבל אתמול היה העצב
והיום, סוף סוף
האושר בא לבקר.

~~~~~~~

פרץ אופטימיות D:
כלכך כלכך שמחה.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

7. כמו בכל הסיפורים.

וכמו בכל הסיפורים
כן, האלה המתקתקים.
יש גיבור-
גבוה, נאה.
וגיבורה גם כן.
ובמשך שנים הסיפור נרקם,
חוש נשזר בחוט,
מחט רצה בין החורים.

וכמו בכל הסיפורים
אוהבים ורבים,
הולכים וחוזרים.
ושוב
הולכים.

הדו צדדי הופך לחד,
והשנים נפרדים לאחד.

וכמו בכל הסיפורים
כן, האלה המתקתקים -
הלבבות מתגעגעים.

אבל השכל חומה מקים
כי רק הוא מבין
את שהלב מדחיק.

~~~
אח, שנים של אהבה מבוזבזת. יש דבר כואב מזה?

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

8. גוש אחד, קטן.

בוקר מתחיל ככל הבקרים,
וגוש קטן שמעיב.
שבוע שמתחיל ככל השבועות,
ובדיקה אחת שמשנה הכל.
שמשנה משפחה, שמשנה תפקידים.
אם מנחמת בן, בת מנחמת אם.
ובת שמתנחמת אצל חברים.
גוש אחד,
קטן,
הרס גדול.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

9. לשאוף ולנשוף.

שנה חדשה,
הזדמנות חדשה.
דף חדש, לבן, חלק.
מקרבת את הדף לאפי,
ושואפת.
שואפת חזק לתוכי את כל הרצונות.
שואפת
את השאיפות.
ועכשיו, מה שנותר הוא רק -
לנשוף.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים