“זה כל כך קשה לתת ביקורת לספר הזה, האמת שהמילה - קשה, היא מתארת את הספר בצורה הכי אובייקטיבית, כי ככה הוא עשוי מתחילתו ועד סופו, בכל משפט, אות ופסיק.
מצד שני אני חייב להודות שממש נהנתי ממנו ואף קראתי אותו 3 פעמים (כן כן אני יודע זה נשמע מזוכיסטי חחח). אבל בכל פעם שקראתי אותו הרגשתי כאילו קראתי ספר אחר.

עכשיו בואו נעשה קצת סדר בדברים הדבר הכי בולט בספר הזה זה אוצר המילים העצום שהוא כולל בתוכו. חלק מהמילים הם "מילים עתיקות" ממש, אבל מצד שני הספר עצמו מתאר מן תקופה טרום-מודרנית כזאת (תחילת המ19 עד אמצע המאה ה-20) כך שמהבחינה הזאת אפשר לצפות לכזה אוצר מילים, אני חושב שלמדתי משהו כמו יותר מ100 מילים חדשות רק בספר הזה, הייתי חייב איזה 2 מילונים עוד לפני שהגעתי לאמצע. ואני חושב שהמתרגם לעברית, גיורא לשם עבד כאן עבודת פרך (כן כן, כמו אתון...אה חמור, סליחה) בהתחשב בעובדה שניק קייב עצמו השתמש ב5 מילונים עבי כרס (ככה הוא מעיד).
בתחום הזה אין הקלות לאף קורא והספר הזה בהחלט לא לקורא הממוצע, אפילו לא קרוב. האמת, כמו שאמרתי - קשה עוד יותר. אם התחלת לקרוא את הספר ונשברת, אל תרגיש לא טוב עם עצמך, אתה צריך דווקא לשמוח במידה מסויימת, כל הכבוד! אתה נורמלי!.

הדבר השני שבולט בסיפור זה שמלבד הקושי בחייו העלובים של הגיבור יוכריד האילם, ומסע הסבל והייסורים שהוא עובר במהלך הסיפור, זה הדמויות. הדמויות פשוט אפלות בצורה מפחידה, חלקן סדיסטיות, חלקן שטופות זימה, חלקן בעלות נטיות אבדניות,כולן בורות, כולן יראות שמיים, חשדניות, אטומות, נקמניות ועויינות. ולמרות כל זאת הם עדיין מרתקות מיסתוריות ומסקרנות (דמויות כמו יוכריד שהוא עצמו פסיכי לא קטן, מא' קראולי אמו של יוכריד האלכוהוליסטית, "אגרופים" ויגאם הסדיסט, המטיף אבי פו, וילמה אלדריג' המרושעת ועוד רבים וגרועים אחרים) - hardcore לגמרי, ייפי נפש, מילה שלי הניחו את הספר במקומו הוא לא לכם!.
הדמויות מספקות בדיוק מה שהיית מצפה מקהילה דתית מרוחקת ומבודדת, קשת יום ענייה ואכולת אמונות תפלות. קייב לא מציין את מקום התרחשות הסיפור. אבל בגלל מוצאו האוסטרלי והרמז בסיפור על עובדי קנה הסוכר, אפשר להסיק שמדובר בפושעים הבריטים שאכלסו את אוסטרליה בתחילת המאה הקודמת (ה-19).

עוד שיש לזכור שמדובר פה בניק קייב שאף אחד על פני כדור הארץ לא ציפה שגם בנוסף לכישרון האדיר שלו בתחום המוזיקה גם ידע לכתוב ספרים, לכן לדעתי הוא עמד במשימה בהצלחה. ועם למישהו יש ספקות שיפתח את הספר בעמ' 23 ויקרא
הספר מלא בקטעים מצמררים, אלימים, אכזריים, סוטים ולעיתים על גבול המזוכיזם. הספר מונה רק מעט מאוד נקודות אור חיוביות לעומת האפלה השוררת סביב, וכמו שבטח כבר הבנתם מהמוזיקה שלו, קייב בוחר להתייחס למציאות ולתאר אותה כמו שהיא לפני ראות עייניו שלילית ורעה בצורה קיצונית, ולאופטימיסטים כמובן מצפה עבודה קשה מאוד (ראו הוזהרתם! הקריאה על אחריותכם), ואם מישהו מחפש נחמה, תקווה או חיזוקים חיוביים הוא טעה בכתובת.

הדבר האחרון שאני רוצה לגעת בו, ואני לא בטוח שהרבה אנשים התייחסו אליו זה הסתכלות דו ערכית על הסיפור שגם פה עונה על הקטגוריה הלא פשוטה שלו והפעם באנגלית - fuckin' hard.
מצד אחד הסיפור גדוש באלמנטים דתיים, הוא מדבר בתחילתו על נביא שנרצח בטרם עת (מישהו אמר ג'יזס?) , על קהילה שחוטאת, על עונש שמוטל עליהם שנראה משמיים, על קורבן, ועל הסוף (שאותו לא אגלה). קשה לי להגיד שיש בסיפור הזה פאן של רוחניות כלשהי, ואני מקווה שאף אחד לא יקרא את הספר מאותם מניעים. כי בגלל הדברים שאמרתי מקודם עלילת הסיפור נתפרה לעיניים נוצריות, והאלמנטים הדתיים בסיפור פחות קוסמים לעיינים יהודיות. אך אין זה משנה את העובדה שבכל אופן הסיפור במשמעותו הרבה יותר קרוב לניהליזם מאשר למנגנון הדתי של שכר ועונש ושלכל הדברים שקורים יש איזשהי משמעות או סיבה או הסבר מוצדקים. ואני מקווה שאף אחד גם לא ינסה לחפש (אני בכל אופן לא מצאתי, אבל אני ישמח לשמוע תגובה הולמת בקשר לכך). אם זאת בכל שלב של הסיפור הקורא בוחר האם לייחס אליו חשיבות כאילו גורלם של כל הדמויות הוא בעצם מוחלט, ונקבע מלמעלה. או שבעצם דברים קורים כי הם קורים, וחטא ועונש הם בעצם דברים שהאדם מגדיר, ושום דבר בעצם לא נעשה בעולם הזה כדי לחנך אותנו או כדי להפוך אותנו ליותר טובים.

הספר הקשה הזה מתאים לחלק מאוד מצומצם מהאוכלוסיה. בעיקר לחובבי ניק קייב, ולכאלה שקראו את מה שרשמתי והתחברו לתכנים (אם אתם לומדים לפסיכומטרי, תלמדו ממנו הרבה מילים זה בטוח..חחח)”

“קשה להיכנס לספר בהתחלה,וזאת משום שזה כמו להיכנס למימד אחר, האיזוכרים התנכיים, הכתיבה הקשה יחסית לקריאה, לא ברור לאיזו תקופה בעבר נלקחים, ומתברר שזה עולם מדומה שהסופר יצר כשילוב בין מציאות לדמיון.
הקורא נאלץ בעל כרחו להיכנס לדמותו של יוכריד יוקראו האילם, אויב החברה הדתית שבה הוא חי, מלא מחשבות זימה ותועבה, נקמנות ואכזריות לשמה, ועם זאת אל תוך הנפש העדינה כלכך שלו, החסרת אונים, המפנטזת על חיים אחרים, על הגאולה מנפשו ומן הגיהינום עלי אדמות שנוצר לא ידוע על ידי מי באמת, על ידי מחשבתו שלו או על ידי אלוהים?
אין הקורא רוצה בהתחלה להיכנס לדמותו שלו, להיות המנודה החברתי בעל אות הקלון הנצחית, אך ככל שהוא ממשיך לקרוא נשבה בקסמו, ונהנה כאין מקבל שרביט לידו להיות החוטא המושלם, נהנה להתפלש עוד קצת בבוץ המלוכלך המטונף, להיות החוטא שיודע שהוא הצדיק הגדול ביותר, המפר את כל החוקים, משנה את כל סדר הדברים כדי להיות נאמן לעצמו, יוצר לעצמו חזון אחרית הימים משלו.
פשוט מומלץ”

“אלו המיודעים עם סגנון 'הגותיקה הדרומית' (Southern Gothic) הפופולרי המוכר מספריו של פוקנר ירגישו בבית עם קריאת הנובלה הראשונה של קייב, אם כי כתיבתו של קייב אפלה ואף אלימה יותר, לדעתי. השפעת סגנונו של פוקנר על קייב מובנת מאליה במקומות בהם הדיבוב הפנימי של הדמות מתבטא ביופי הקצב והמצלול, אך באופן בלתי נמנע מנוגד לרמת הדיאלוג הפשטני של אותה דמות.
הדמות הראשית- יוכריד יוקראו, אילם, בן לאם אלכוהוליסטית מחרחרת מדון ולאב סוטה ואלים, מתגורר ביוקולור- ביצה בעמק כפרי דרומי כלשהו המאוכלס בחוטאים, רמאים, מפגרים ופנאטים דתיים. תחושת הריאליזם מכה בקורא כבר ברגע בו מספר יוכריד, מרחם אימו, על מותו של אחיו התאום. מכאן והלאה מתפשטת תחושת הסוריאליזם ומעין פנטזיה משולהבת מרבדת את כל הספור .
מנודה בעמק מלא במוקצים, שנאתו של יוכריד לתושבי העמק גודלת ומעמיקה, ומגיעה לצומת גורלי כאשר הוא נאלץ לצפות במותה בידי האספסוף של קוזי מו, הזונה שופעת ריח הלבנדר. נפילתו לתוך הזיה אלימה תואמת כמעט בשלמות לטבע ההרס העצמי של תושבי העמק המחוספסים, מעצבת את עקר העלילה ולבסוף מסתיימת במעין מעשה אלים נוסף.
שימו לה לסגנון הגוספל היפהפה הזה:

"Ah remember a time of eudaemonia. A time when skies were azure blue and streaked with veils of cirrus — or else they carried the hull of a cotton-coloured cumulus across their infinite waters. A time when the shrill song of the cicada filled the vale and the cedar’s low sough mingled with the hush and mutter of the cane crop’s relentless unnersong. A time filled with the scent of pine and orange flowers. When jack-o’-lanterns and will-o’-the-wisps shone in the brakes and bracken. When the humming breath of summer grazed the cheek of shallow waters, sending bulrushes all a-reeling. Ah remember a time when years were quartered in seasons, when day became night. A time of dusks and dawns and suns and moons. When all the valley green worked toward the ingathering, the munificent harvest and the rewards of honest toil, of good health, of well-being, of Christian charity, of brotherly love and the love of God, all beneath the boon of a golden sun. AH remember a time when there was peace in the valley.

But not for me. Never was there peace in the valley for me."
(ע'מ 94)

זוהי אחת מהפסקאות הנהירות והברורות בספר... אני מבטיח שהשאר מרופש ומטונף ביאוש פנאטי ואלימות והרטוריקה מבשרת רעות.

מי שיבחר לקרוא את קריש הדם הבוצני והמוטרף הזה, יתוגמל. אין פה סאבטקסט ולא מצאתי שום מטאפורה או אמצעים פיגורטיבים כלשהם והספור אינו מתיימר לפרש עניין שהוא מסובך או מורכב. בניגוד לתיאור הספר עצמו, המזכיר משהו בנוגע ל"חזון מלאכי מטורף של יוכריד, הגואל בסופו של דבר את העיירה ואנשיה", לדעתי 'ותרא האדון את המלאך' הוא מחקר מחריד של הרפיון האנושי. לא הצלחתי למצוא בנובלה הזאת טרגדיה רבת משמעות כלשהי, אבל בהחלט לא ישבתי וקראתי אותה בנינוחות...”

“לצערי היה לי קשה לזרום עם ספר זה.הספר גדוש בתיאורים וזיקות לתנ"ך שכתובות בצורה שמכבידה על הקריאה. ניק קייב כותב שירה בחסד-לטעמי ובספרו הבא (באני מונרו) הכתיבה קולחת יותר ואפשר להתחבר.
השורה התחתונה, בינינו: כל מי שמעריך את ניק לא יוכל לפספס את ההזדמנות לקרוא משהו שלו בכל אופן....:)”