רוב הספרים שאני קורא, וגם נהנה מהם, אינני מרגיש צורך מיוחד לכתוב עליהם את דעתי. אך לאחר שגמעתי את הספר "צבעים נמלטים" בלגימה אחת, אמרתי לעצמי "מדהים" ואני חייב לכתוב ביקורת. קודם לכן עברתי על מה שכתבו עמיתי ובמיוחד לכדה את עיני בקורתה השלילית של אנקה. אני מסכים כמעט לכל מילה של הכותבת. אכן עלילה לא הגיונית ושטחית למדי. ואז שאלתי את עצמי למה בכ"ז אהבתי את הספר ולמה אני ממליץ עליו? – וידוי אישי –התחלתי לצייר לאחר פרישתי לגמלאות. ללא השכלה אומנותית פורמלית נמשכתי מידית לאקספרסיוניזם ובמיוחד הגרמני. תנועה זו כוללת קבוצות כמו הפרש הכחול, דה ברוקה, ואסכולות אחרות, שייחודן הוא בהתפרצות מדהימה של עושר וקומפוזיציה צבעוניים המתארים רגשות, תחושות, ומאווים מעבר לריאליזם הקר והמחושב. הספר ממחיש עד כמה תנועה זו הייתה אנטיתזה לחשיבה הנאצית שהאדירה את האומנות הקלאסית והגדירה את התנועות הללו כלא-אריות ומנוונות. אני רואה בספר אנדרטה לכל אותם אמנים שנאלצו לברוח מעריצות הנאצים במקרה הטוב, ובמקרים רבים סיימו את חייהם במחנות ריכוז. עלילת הספר היא רק הרקע המשורטט ביד אמן על הקנבס, נכון, לא ריאלי לא הגיוני ולא מפתח את הפרטים, אבל זו הרי בעצם מהות הציור האקספרסיוניסטי. השמים ירוקים והאדמה כחולה, אבל הרגש הפורץ מתוך הצבעים מדבר אליך בצורה בלתי אמצעית כמו המוסיקה. מומלץ.

נראה היה לי כי ספרי הפנטזיה למיניהם (למבוגרים בעיקר) מיצו כבר את עצמם לעייפה. הם או שטחיים, או מטורפים או שהם משדרים תחושה שהיית שם כבר ורק השמות התחלפו. מבחינה זו טרילוגיית החוק הראשון של ג'ו אברקרומבי היא בהחלט שונה ומרעננת. הטרילוגיה מתחילה מאיזשהו מקום באמצע, בלי לנסות להסביר מה היה קודם, ובזה היא בהחלט מאתגרת את הקורא. היא גם מסיימת בסוף הנראה מעגלי אבל כזה שנותן פתח להמשך. האלמנטים המרכיבים את היצירה הם ראליסטים למדי עם נגיעות קסם מתבקשות במינון מספיק ומספק. הסיפור בעיקרו לינארי אך מתנהל בכמה מסלולים ההולכים ומשתלבים זב"ז. דמות המפתח לדעתי היא המפקח גלוקטה האינקויזיטור. זוהי דמות מבחילה של איש אכזר ללא עכבות אך היא מעוררת בכ"ז סימפתיה והזדהות של הקורא. הסופר יוצר את הדואליות הזו באמצעות טכניקה של שילוב אמירות ישירות ומחשבות משלימות בפונט נטוי. בניגוד לכמה מספרי ז'אנר זה המסתיימים בהתפרצות אפוקליפטית מלאה חזיזים של מלחמת הטוב ברע- כאן מסתיימת הטרילוגיה בדומה לחידה בלשית הנפתרת לקראת הסוף. מהלכים שונים אשר לא היו ברורים או התפרשו כפשוטם, מתבררים לקראת הסיום במשמעות שונה וכל חלקי התצרף מסתדרים לבסוף בתבנית אחת. ישנם עוד ספרים של הסופר שעדיין לא תורגמו והם מכסים בצורה נפרדת חלקים מוקדמים או מאוחרים של הסיפור שלנו. אני מקווה כי ספרים אלו יתורגמו בעתיד.

בקרוב נראה בארץ את הסרט ולכן הסתקרנתי לקרוא את הספר. באזמל חד של מנתחים מעביר לנו, בגוף ראשון, מרקוס בן הקצב היהודי את סיפורו, החל ממשק כנפי הפרפר ועד לסופת הטורנאדו. התובנה המתלווה לזה היא מטלטלת. במבט לאחור ברור הרצף אשר מקשר בין הסופה והפרפר - אך הסופר מלמדנו כי גם במבט קדימה אין שום דבר מקרי. מכלול הדברים המרכיבים את האישיות, החברה, הסביבה, והאקלים הפוליטי הם כולם אותו ד.נ.א. המוביל את מרקוס צעד אחר צעד מנפנוף כנפי הפרפר ועד לסוף הבלתי נמנע. כתוב בצמצום אך נותן תמונה מלאה של אנשים, חברה ותקופה בארה"ב של שנות החמישים. אני בטוח שאראה גם את הסרט.

רוב הספרים שאני קורא, וגם נהנה מהם, אינני מרגיש צורך מיוחד לכתוב עליהם את דעתי. אך לאחר שגמעתי את הספר "צבעים נמלטים" בלגימה אחת, אמרתי לעצמי "מדהים" ואני חייב לכתוב ביקורת. קודם לכן עברתי על מה שכתבו עמיתי ובמיוחד לכדה את עיני בקורתה השלילית של אנקה. אני מסכים כמעט לכל מילה של הכותבת. אכן עלילה לא הגיונית ושטחית למדי. ואז שאלתי את עצמי למה בכ"ז אהבתי את הספר ולמה אני ממליץ עליו? – וידוי אישי –התחלתי לצייר לאחר פרישתי לגמלאות. ללא השכלה אומנותית פורמלית נמשכתי מידית לאקספרסיוניזם ובמיוחד הגרמני. תנועה זו כוללת קבוצות כמו הפרש הכחול, דה ברוקה, ואסכולות אחרות, שייחודן הוא בהתפרצות מדהימה של עושר וקומפוזיציה צבעוניים המתארים רגשות, תחושות, ומאווים מעבר לריאליזם הקר והמחושב. הספר ממחיש עד כמה תנועה זו הייתה אנטיתזה לחשיבה הנאצית שהאדירה את האומנות הקלאסית והגדירה את התנועות הללו כלא-אריות ומנוונות. אני רואה בספר אנדרטה לכל אותם אמנים שנאלצו לברוח מעריצות הנאצים במקרה הטוב, ובמקרים רבים סיימו את חייהם במחנות ריכוז. עלילת הספר היא רק הרקע המשורטט ביד אמן על הקנבס, נכון, לא ריאלי לא הגיוני ולא מפתח את הפרטים, אבל זו הרי בעצם מהות הציור האקספרסיוניסטי. השמים ירוקים והאדמה כחולה, אבל הרגש הפורץ מתוך הצבעים מדבר אליך בצורה בלתי אמצעית כמו המוסיקה. מומלץ.

בקרוב נראה בארץ את הסרט ולכן הסתקרנתי לקרוא את הספר. באזמל חד של מנתחים מעביר לנו, בגוף ראשון, מרקוס בן הקצב היהודי את סיפורו, החל ממשק כנפי הפרפר ועד לסופת הטורנאדו. התובנה המתלווה לזה היא מטלטלת. במבט לאחור ברור הרצף אשר מקשר בין הסופה והפרפר - אך הסופר מלמדנו כי גם במבט קדימה אין שום דבר מקרי. מכלול הדברים המרכיבים את האישיות, החברה, הסביבה, והאקלים הפוליטי הם כולם אותו ד.נ.א. המוביל את מרקוס צעד אחר צעד מנפנוף כנפי הפרפר ועד לסוף הבלתי נמנע. כתוב בצמצום אך נותן תמונה מלאה של אנשים, חברה ותקופה בארה"ב של שנות החמישים. אני בטוח שאראה גם את הסרט.

מה כבר ניתן לחדש בעולם הפנטסיה? לאחר טולקין, מרטין, ג'ורדן, הוב, אברקרומבי, רות'פס ועוד נראה כי הכל כבר מוצה. אך בכל זאת אני חייב לומר כי את חמשת חלקי "ממלכות האל" של פול קארני קראתי בנשימה אחת. ולא, לא ניתן להשוותם לאפוס הנרחב, או לפיתוח הדמויות, או למורכבות הסיפור או כל דבר אחר מיצירתם של הסופרים שהזכרתי לעיל. אבל מה שכן יש כאן זה מספר סיפורים מוכשר אשר מוביל את הקורא צעד אחר צעד בדרמה היסטורית רומנטית ופנטסטית בעקבות 2 דמויות מרכזיות אשר למרבה הפלא אינן נפגשות אפילו פעם אחת. הסיפור פשטני לעיתים אך למרות זאת הוא כובש, מפתיע ואף מלמד הרבה על טבע האדם. כתוב נפלא ומתורגם לעילא ולעילא –מומלץ בכל לב.