שנים חיפשתי אחריו, שנים!
מאותו רגע מיוחל שבו סיימתי את השרות הצבאי החלטתי שאני מגשימה את שאיפתי הכמוסה שאף אדם בעולם לא ידע עליה ומחפשת את שאהבה נפשי.
עזרה מאוד העובדה שחברי היקר, שלימים יהפוך לבעלי גר בהולנד. זו התחלה טובה, חשבתי, משם אפשר לקחת אוטובוס, שמונה שעות ״גיב או טייק״ ואנו בלונדון.
את הסיבה לנסיעה קל היה לתרץ: מעולם לא ביקרתי בעיר הבירה של הממלכה המאוחדת ויותר מזה, אם אצטרך להרחיק עד פאריז, יהיה קל לשכנעו לבוא עימי שהרי אנו בשוונג ורק לפני חודש נפתחה מנהרת התעלה לציבור הרחב המקשרת בין שתי הערים הנפלאות הללו.
יצאנו לדרך אם כך, מצוידים במצלמה, חטיפים ונעלי טיפוס שעוררו תימהון בחברי למסע שהרי מחוזות התיור שבחרנו אינם כוללים הרים אך הוא בחר לשתוק
(וזאת היתה הפעם האחרונה שהתמיד בבחירתו, לצערי או שמחתי, עדיין לא החלטתי).
העיר השוקקת התגלתה לפנינו במלוא הדרה והסתובבנו בה שעות. ובכל פעם כשהגענו לכיכר מפורסמת יותר או פחות הרמתי את ראשי וחיפשתי אותו.
פעמיים נתקלתי בעמוד. בפעם השלישית צמחה חבורה מכוערת על מצחי ששינתה צבעים בהתאם למזג האוויר.
שלושה ימים אחרי, בפאריז, נפלתי מגרם מדרגות נמוך כי צווארי לא איפשר לראשי להביט כלפי מטה. הייתי בטוחה שסופסוף מצאתי אותו:

את הנסיך המאושר.

שלפתי את הנעליים האימתניות מתרמיל הגב והתחלתי בהכנות לקראת הטיפוס. לא אכפת היה לי אם יעצרוני בגין טירוף או ונדליזם, הייתי חייבת להדביק לו נשיקה!
בסוף הסתבר שזה היה בכלל הנרי הרביעי והוא רכוב על סוס ומרוב יאוש כבר הייתי מוכנה להתפשר כי לא זכרתי באיזה פוזה החליט להעמידו, ויילד, ורק התערבותו של ההולנדי פעור - הפה
הצילה אותי מלילה בבית האסורים.
ואז לפתע חלחלה בתוכי התודעה שייתכן ודמותו של הנסיך היא פרי דמיונו של אוסקר ויילד ואין הוא באמת קיים כאישיות או כפסל.
אספתי את שברי תקוותיי המנופצים, דחסתי אותן עם עטיפות הפרלינים המבהיקות לתוך התרמיל וצעדנו לכיוון ״פר-לשז״ לפרידה אחרונה מהסופר, האמן, האדם, האסתטיקן שנכנס לליבי עוד בהיותי קטנה וכמו במבוך, לא מצא דרכו החוצה מעולם.

על ספרו הנדון שמעתי לא מהיום.
כקוראת נאמנה ומסורה ידעתי אודותיו ואף מצאתיו בחנויות הספרים באירופה אך
האנגלית שלי עדיין אינה טובה דיו כדי להבינו לעומק.
ואכן, היצירה המתורגמת ״ממעמקים״ דורשת מהקורא בקיאות מסויימת בתחום ההסטוריה, האמנות והפילוסופיה ובעיקר התעניינות בחייו מלאי התהפוכות, מתקופת גדולתו כסופר ואמן ועד לרגע היכלאו בגין הומוסקסואליות.
הספר, שהיה במקור מכתב בן 80 עמודים למאהבו הנצלני, הלורד אלפרד דאגלס, נכתב בין כותלי הכלא בעת שריצה מאסר בן שנתיים והוא מעין חשבון נפש נוקב בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו.
הוא אינו מותיר ספקות או פינות פתוחות. בשפה נהירה ומדויקת הוא חושף את אופיו המרושע של האיש שכה אהב, בתיאורים עשירים וציטוטים של משוררים בני דורו הוא מגלה את רחשי לבו.
כן עד כאב וחשוף עד העצם הוא מונה בפנינו את חסרונותיו שלו: השחצנות, הנהנתנות, הגאווה והנפילה הגדולה.
ואי אפשר שלא לאהוב אותו על כך, להעריץ את אומץ ליבו.
כמה מאיתנו באמת יכולים להביט במראה ולמנות את הפגמים שבנו?
כמה מאיתנו מסוגלים באמת להיפטר מהמסיכות, מהעכבות שכעת הן ״בילד-אין״, חלק בלתי נפרד מאופיינו?

גדלתי על הנסיך המאושר וגם על הענק וגנו. קינאתי בימי בחרותי בדוריאן גריי על אף סופו המר והערכתי את גב׳ אירלין ״ממניפתה של ליידי וינדרמיר״
אך לפי דעתי היצירה הזאת מכילה בתוכה את כל הדמויות הנ״ל.
פתאום קלטתי שכולן מהחיים, מחייו שלו ושל סובביו. מהחברה האנגלית בה חי ופעל בשנים ההן. הוא מתחשבן עם כולן; בציניות, בכעס, בכאב וברוך.

כתיבתו של מסמך זה נגעה לליבי עד מאוד.
ואולי זהו רמז בשבילי להמשיך ולחפש את הנסיך המאושר למרות סופו העגום...

עוד לפני שגרתי בהולנד, ביקרתי שם מייד לאחר שרותי הצבאי, את משפחתו של חברי בכפר.
סבא וסבתא, אבא ואמא, שני אחים ורועה גרמני מאיים (שדווקא חיבב אותי כי נביחותיו לא עשו עלי רושם מיוחד)
ליד הקוטג׳ הקטן עמד אסם ובה דרו כמה כבשים, פרה אחת וכלוב גדול של ארנבות.

יום לפני חזרתי לישראל, הוזמנו לארוחת ערב אצל סבו וסבתו שהיו מסוקרנים להכיר את חברתו של נכדם.
אני כולי מתרגשת מההזמנה והמעמד, כף ידי נתונה בכף ידו החמה של בעלי לעתיד, מסובה אל השולחן ומנסה להבין את השפה המקומית, מחייכת בביישנות-מה ותוהה אם
מבינים הם מעט אנגלית. הסבתא מגישה את המנה הראשונה: מרק תפ״א ואני שכל חיי ניחנתי בתיאבון בריא, לועסת באמביציה ומתענגת על הטעם הפשוט והנפלא.
הסב, גבוה ובעל מבנה גוף חזק, עיניו כחולות כפלדה משוחח עם בנו (אביו של חברי) ומגניב אלי מידי פעם איזה מבט מסוקרן, כאילו תוהה על קנקני. לאחר סיום המנה הראשונה הוא ניגש אלי בנחישות, כף ידו החזקה מתהדקת על שלי וזורק שלושה משפטים קצרים לפרטנר שלי שמחליף צבעים, לא מספיק לענות והופ, אני נלקחת מהחדר כולי תמיהה וסקרנות.
הוא מובילני לאסם, משחרר את כף ידי הכואבת (הוא אשכרה עשה לי סימנים!) ומשוחח איתי בהולנדית ערה, כאילו למדתי את השפה בבייצפר וקיבלתי 100 בבגרות.
הגענו לכלוב הארנבות. שם בקשני האיש באמצעות תנועות ידיים לבחור ארנבת כרצוני. התרגשתי מהמחווה ובמוחי אני מנסה לחשוב כיצד אני מטיסה את גוש הפרווה המתוק הזה חזרה לישראל. בוודאי אצטרך רשיונות מיוחדים וכלוב שבוודאי אהיה מחויבת לרכוש.

הוא שולף את הארנבת שבחרתי במיומנות מכלובה, אוחז באוזניה הארוכות ומוסר לי אותה.

בעקבות מפגש עם דויד גרוסמן על ספרו האחרון "סוס אחד נכנס לבר".
מה היה הגרעין לספר?

גרוסמן סיפר שעלה בו רעיון לספר על ילד שהולך להלוויה של אחד מהוריו, מבלי שהוא יודע מי מהם נפטר. הרעיון נבט אצלו לפני כעשרים שנה, אבל הוא לא ידע איך לספר את הסיפור ופתאום היה רגע של הברקה, והוא ידע שדווקא דרך הגסות של הסטנדאפ אפשר יהיה להעביר עדינות ואינטימיות. כמו ב”מישהוא לרוץ אתו” כשתמר צריכה לשיר, נוצר רגע של חשיפה טהורה מול הברוטליות, אפשר להרגיש איך הרחוב ממש משתנה סביבה.

במהלך הכתיבה קורה לפעמים רגע נדיר, שיכול לקרות בכל מקום. פתאום עולה רעיון של טכניקה שמציע פתרון צורני לסיפור. ב”עיין ערך: ‘אהבה‘”, הפתרון היה לכתוב את הספר כמילון ולהתחיל בא’ אהבה, ב”שתהיי לי הסכין” הפתרון היה לכתוב את הספר כרומן מכתבים. כשמגיע מן רגע כזה, תובנה כזו, הוא בכוונה מתנתק ממנו, כמו בספר “שלושה בסירה אחת”, לא מסתכל על הקומקום עד שירתח, נותן לו להתבשל בתת מודע ורק לאחר כמה ימים הוא חוזר ו”מביט” ברעיון מחדש. מה שחשוב זה בעיקר לא להפריע, להתמסר לסיפור ולדמויות כמו בדמותה של אורה ב”אשה בורחת מבשורה” ואז הדמות נותנת את עצמה.

למה דווקא סטנדאפ?

הסיפור ב”סוס אחד נכנס לבר” הוא קשה ונוגע ללב, ההומור מאפשר לאוורר את הסיטואציה הקשה. זה הפתרון הצורני לספר, יש בו מצד אחד גסות, בדיחות והומור נמוך, ומצד שני הוא מאפשר כנות. גם בספר יש כאלה שיוצאים מההופעה כי זה לא נותן להם את שהם מחפשים, וישנם צופים שממשיכים במסע ונשארים לשמוע את הסיפור עד הסוף, בעיקר נשים, שמצליחות להתגבר על הגסות.

גרוסמן עצמו לא אוהב סטנדאפ, חוץ ממקרים מיוחדים שהם חכמים ונוקבים, הוא אינו הולך להופעות, הסטנדאפ הסטנדרטי הוא גס וולגרי לטעמו, מה שחשוב לו הוא איזה סיפור הוא יוכל לספר באמצעותו. עם זאת בסטנדאפ יש משהו תזזיתי ולא צפוי, מאוד אופייני לדובלה גיבור הספר.