ביקורת ספרותית על ממעמקים מאת אוסקר ויילד

---

שנים חיפשתי אחריו, שנים!
מאותו רגע מיוחל שבו סיימתי את השרות הצבאי החלטתי שאני מגשימה את שאיפתי הכמוסה שאף אדם בעולם לא ידע עליה ומחפשת את שאהבה נפשי.
עזרה מאוד העובדה שחברי היקר, שלימים יהפוך לבעלי גר בהולנד. זו התחלה טובה, חשבתי, משם אפשר לקחת אוטובוס, שמונה שעות ״גיב או טייק״ ואנו בלונדון.
את הסיבה לנסיעה קל היה לתרץ: מעולם לא ביקרתי בעיר הבירה של הממלכה המאוחדת ויותר מזה, אם אצטרך להרחיק עד פאריז, יהיה קל לשכנעו לבוא עימי שהרי אנו בשוונג ורק לפני חודש נפתחה מנהרת התעלה לציבור הרחב המקשרת בין שתי הערים הנפלאות הללו.
יצאנו לדרך אם כך, מצוידים במצלמה, חטיפים ונעלי טיפוס שעוררו תימהון בחברי למסע שהרי מחוזות התיור שבחרנו אינם כוללים הרים אך הוא בחר לשתוק
(וזאת היתה הפעם האחרונה שהתמיד בבחירתו, לצערי או שמחתי, עדיין לא החלטתי).
העיר השוקקת התגלתה לפנינו במלוא הדרה והסתובבנו בה שעות. ובכל פעם כשהגענו לכיכר מפורסמת יותר או פחות הרמתי את ראשי וחיפשתי אותו.
פעמיים נתקלתי בעמוד. בפעם השלישית צמחה חבורה מכוערת על מצחי ששינתה צבעים בהתאם למזג האוויר.
שלושה ימים אחרי, בפאריז, נפלתי מגרם מדרגות נמוך כי צווארי לא איפשר לראשי להביט כלפי מטה. הייתי בטוחה שסופסוף מצאתי אותו:

את הנסיך המאושר.

שלפתי את הנעליים האימתניות מתרמיל הגב והתחלתי בהכנות לקראת הטיפוס. לא אכפת היה לי אם יעצרוני בגין טירוף או ונדליזם, הייתי חייבת להדביק לו נשיקה!
בסוף הסתבר שזה היה בכלל הנרי הרביעי והוא רכוב על סוס ומרוב יאוש כבר הייתי מוכנה להתפשר כי לא זכרתי באיזה פוזה החליט להעמידו, ויילד, ורק התערבותו של ההולנדי פעור - הפה
הצילה אותי מלילה בבית האסורים.
ואז לפתע חלחלה בתוכי התודעה שייתכן ודמותו של הנסיך היא פרי דמיונו של אוסקר ויילד ואין הוא באמת קיים כאישיות או כפסל.
אספתי את שברי תקוותיי המנופצים, דחסתי אותן עם עטיפות הפרלינים המבהיקות לתוך התרמיל וצעדנו לכיוון ״פר-לשז״ לפרידה אחרונה מהסופר, האמן, האדם, האסתטיקן שנכנס לליבי עוד בהיותי קטנה וכמו במבוך, לא מצא דרכו החוצה מעולם.

על ספרו הנדון שמעתי לא מהיום.
כקוראת נאמנה ומסורה ידעתי אודותיו ואף מצאתיו בחנויות הספרים באירופה אך
האנגלית שלי עדיין אינה טובה דיו כדי להבינו לעומק.
ואכן, היצירה המתורגמת ״ממעמקים״ דורשת מהקורא בקיאות מסויימת בתחום ההסטוריה, האמנות והפילוסופיה ובעיקר התעניינות בחייו מלאי התהפוכות, מתקופת גדולתו כסופר ואמן ועד לרגע היכלאו בגין הומוסקסואליות.
הספר, שהיה במקור מכתב בן 80 עמודים למאהבו הנצלני, הלורד אלפרד דאגלס, נכתב בין כותלי הכלא בעת שריצה מאסר בן שנתיים והוא מעין חשבון נפש נוקב בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו.
הוא אינו מותיר ספקות או פינות פתוחות. בשפה נהירה ומדויקת הוא חושף את אופיו המרושע של האיש שכה אהב, בתיאורים עשירים וציטוטים של משוררים בני דורו הוא מגלה את רחשי לבו.
כן עד כאב וחשוף עד העצם הוא מונה בפנינו את חסרונותיו שלו: השחצנות, הנהנתנות, הגאווה והנפילה הגדולה.
ואי אפשר שלא לאהוב אותו על כך, להעריץ את אומץ ליבו.
כמה מאיתנו באמת יכולים להביט במראה ולמנות את הפגמים שבנו?
כמה מאיתנו מסוגלים באמת להיפטר מהמסיכות, מהעכבות שכעת הן ״בילד-אין״, חלק בלתי נפרד מאופיינו?

גדלתי על הנסיך המאושר וגם על הענק וגנו. קינאתי בימי בחרותי בדוריאן גריי על אף סופו המר והערכתי את גב׳ אירלין ״ממניפתה של ליידי וינדרמיר״
אך לפי דעתי היצירה הזאת מכילה בתוכה את כל הדמויות הנ״ל.
פתאום קלטתי שכולן מהחיים, מחייו שלו ושל סובביו. מהחברה האנגלית בה חי ופעל בשנים ההן. הוא מתחשבן עם כולן; בציניות, בכעס, בכאב וברוך.

כתיבתו של מסמך זה נגעה לליבי עד מאוד.
ואולי זהו רמז בשבילי להמשיך ולחפש את הנסיך המאושר למרות סופו העגום...

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ממעמקים