הספר ששינה את חיי!
איך יתכן שבתוך הזוועה האנושית הגדולה ביותר, השואה, ישנה אשה, בת 28, הכותבת כי אירוע זה הוא דבר נפלא? מה מניע אישה מדהימה זו לומר כי החיים בתוך המחנה- הגטו- הם טובים יותר מאשר החיים בחוץ? האם היא אינה שפויה בדעתה? או שמא היא מבינה משהו על החיים והעולם הזה שאנחנו לא מבינים???
ספר מדהים, הבנוי ממכתבים שכתבה אתי הלסום, אשה מוארת ללא ספק, בתקופת השואה. מומלץ בחום!!!

ניגשתי לספר לאחר היסוסים, מכיוון שידעתי שהספר למעשה לא הושלם, וסברתי שעדיף להכיר טוב יותר את יצירתו של עגנון לפני שקוראים את ספרו האחרון והבלתי-גמור. אכן מצער לסיים ספר כה מורכב עם הרבה סימני שאלה ותחושה של הרבה קצוות חוט שנותרו פרומים. אבל הכישוף שעולה מבין דפי הספר, כמו הכישוף שהוטל על מנפרד הרבסט, גיבור הספר, מידי שירה, עוד חי.
בקריאת הספר הזה תחושתי היתה שרב הנסתר על הגלוי, שבכל שורה ופסקה, גם אם נראו טרחניות למדי, יש רובד סמוי שלרוב לא הצלחתי לפענח. למרות זאת נותרתי מרותק לספר ולא הצלחתי להניחו מידי. עגנון מצליח להעביר בכתיבתו את החוסר רציונליות בהתנהגותו של אדם, את הדחפים שמניעים אותו ולעולם נשארים סמויים גם מעיניו. המציאות לעתים מתערבבת בדמיון ובחלומות הגיבורים. הפרטי מתערבב עם הציבורי והפוליטי, על רקע ארץ-ישראל בשנות המנדט, מלחמת העולם-השניה והדי השואה.
לא פעם שאלתי את עצמי מהו הנושא המרכזי ברומן? ברור לי שיש לשם "שירה" משמעות מרובה ברומן. ניכר המתח בין חייו השגרתיים של הרבסט, המשועמם מעיסוקו הלא-נגמר בכתיבת ספרו על "קבורת העניים בביזנטיון" (נושא מרתק לכל הדעות), בעוד נפשו יוצאת לנסות את כוחו בכתיבת טרגדיה ולא עוד יצירה מדעית. מתח זה מקביל למתח שבין חיי המשפחה השגרתיים והנינוחים שלו לעומת הרומן הקצר עם שירה שלא נותן מנוח לנפשו. גם החזרתיות של חלק מפרטי העלילה במקומות שונים בספר נדמתה בעיני לשירה. אבל אני מודה שלא הצלחתי לקשור רבות מעלילות המשנה והגיבורים הרבים החוצים את דרכו של הרבסט לציר העלילה המרכזי, וברור לי שחמקו ממני משמעויות של רמיזות רבות המפוזרות ברומן, הלקוחות מעולמו הרוחני המגוון והעמוק לאין שיעור של עגנון.
ככלל היתה עבורי הקריאה ברומן זה דומה לקריאה ראשונה במאמר, שרוח הדברים עוברת באופן מעורפל בלבד, והיא רק הקדמה לקריאה מעמיקה וביקורתית יותר. זה מסוג הספרים שיגיע תורם שאקרא בהם שוב, במקרה זה, לאחר שאכיר עוד את יצירתו (עד היום קראתי את "תמול-שלשום" ומעט סיפורים קצרים). יחד עם זאת אינני רואה זאת בשלילה, כי הרי מהו ספר טוב, כפי שאומר עגנון?

רוברט פרוסט הוא המשורר השני האהוב עלי לאחר הלורד ביירון.
מספר סיבות הן שזה פשוט מסוג השירה שלאחר שאתה מסיים לקרוא
אתה ממשיך לחשוב
לא תמיד הבנתי מה קראתי
שירה זו סיטואציה מורכבת שלוקח לה זמן לחלחל לידי הבנה והטמעה
רוברט פרוסט כותב בצורה פשוטה
העומק נמצא במכלול
אני אוהב את הגישה החופשית שהוא מציב
ואני אוהב את צורת הכתיבה שמתיימרת להביט מהצד ולא לקחת חלק ממשי כי זה מעיד על ענווה
לצד החופש יש מוטיבים של רעות
הרעות היא מרכיב חשוב
לפחות מנקודת הפירוש שלי, אך כל אחד יבחר לראות את מה שגורם לו סיפוק.