ברצוני לחדד - אינני עוסק בתחום של יחסים בין לאומיים, וזהו איננו ספר אקדמי, בטח לא כזה שמהווה חלק מרשימה טרחנית לקורס מסויים.
למרות שקראתי את הספר בשפת המקור, בחרתי לפרסם את הסקירה בתרגום כדי לעודד בעלי עניין לקרוא אותו.
הספר מהווה הזדמנות לצפות משורה ראשונה בלב ליבם של שני אירועים גיאו-פוליטיים, הרי הם מלחמת יום כיפור וסיום המעורבות האמריקנית בויאטנם.
הוא מכיל ברובו תמלילי שיחות טלפון של הנרי קיסינג’ר, ששימש כ Secretary of state and national security advisor בזמן מלחמת יום כיפור וויאטנם, עם בעלי תפקידים בממשל כגון הנשיא והגנרל Haig, או בזירה הבינלאומית כגון השגריר הסובייטי Dobrynin. מעת לעת מוסיף המחבר קטעי קישור המספקים רקע וסיכום התמלילים בפרק.
קיסינג’ר שמר לעצמו את הזכות להציג את השיחות שבחר ולא כאלה שאולי היו מציגות אותו באור שלילי יותר. במשבר פינוי ויאטנם, אפשר כמעט לשכוח שהכותב הוא גם האיש שאחראי במידה מסויימת לטרפוד ההסכם של ממשל לינדון ג’ונסון עם צפון ויאטנם על ידי ניהול משא ומתן מקביל כנציג חשאי של המועמד הרפובליקני לנשיאות,ניקסון, ששאף למנוע את ההישג מיריבו. בנוסף, קיסינג’ר אחראי במידה רבה גם להארכת המלחמה במספר שנים נוספות במחיר דמים נורא לכל הצדדים עקב דבקותו האובססיבית בחזון ה"שלום המכובד" והמשא ומתן המסורבל והעיקש (שלא הביא לארה"ב כל הישגים) עם נציג צפון ויאטנם Le Duc Tho.
קיסינג’ר מדגים את עקרון ה"ריאל פוליטיק" בצורה מאלפת, ומשכנע למדי בכך שזה היה המניע העיקרי שפעל לאורו. כלומר, לא הפן המוסרי או הצודק הוא המוביל, אלא הפן הפרקטי והתועלתני של המדינה (במקרה הזה ארה"ב) הם שיכריעו את דרך הפעולה.
"shuttle diplomacy" , כלומר תיווך פיסי בין גורמים על ידי פגישות מרובות עם כל אחד מהצדדים בנפרד בכדי להביא להתקדמות דיפלומטית, כמו גם שמירה על מאזן כוחות עולמי איפיינו את המודוס אופרנדי של קיסינג’ר בשני המשברים.
מי שיגש לספר עם כוונה סמויה לחזק את אמונתו ביחסים הקדושים בין ארה"ב לישראל, יתאכז. לשמחתי, לי לא היו אשליות כאלה. משבר מלחמת יום כיפור היה משבר עולמי, ולא בשל החללים הרבים בצד הישראלי או הנרטיב של השמדתו האפשרית של העם היהודי, אלא עקב התנגשות של שתי מעצמות העל בעולם, שהפעם נגררו לשחק את משחק השחמט שלהן כאשר המזה"ת משמש כלוח. לכל צד הפיונים שלו, וישראל כמובן, הייתה פיון (אולי פרש) על הלוח של ארה"ב. קיסינג’ר, שאחרי הכל הוא יהודי שברח עם הוריו מגרמניה הנאצית, אפילו לא מנסה להסתיר את המניעים העיקריים בניהול המשבר, כמו ניצחון ישראלי כדי למנוע מפלה עקיפה לנשק האמריקני מול הנשק הסובייטי, או מניעת ההשפלה (על ידי ניצחון מוחץ של ישראל) של מדינות ערב בכדי שארה"ב תוכל לתקוע טריז במזרח התיכון ולדחוק את ההשפעה הסובייטית.
ברקע הלחימה היה החשש התמידי להידרדרות בין המעצמות שתוביל לעימות חזיתי. ניקסון וקיסינג’ר הקפידו לוודא לאורך המשבר שישראל תשמור על תלות בארה"ב, כקלף מיקוח להפעלת לחץ בשיחות המשא ומתן בסוף המלחמה.האינטרקציה המתמדת עם מועצת הביטחון של האו"ם וכן נציגי המדינות החברות בה, חושפת משחק מכור ומחושב של המעצמות, כמו גם שימוש במועצה לצרכיהן.
לטעמי השיחות המעניינות ביותר התנהלו עם הנשיא (ניקסון או פורד, תלוי בתקופה), כאשר אפשר ממש לחוש את הבלבול והלחץ של ניקסון בניהול המשבר במזה"ת על רקע פרשת Watergate והדחתו המתקרבת. המשפטים המגומגמים, ההצהרות שמשתנות לפי תגובותיו של קיסינג’ר וקוצר הרוח ניכרים בכל תמליל. בשיחות אלה גם מורגשת השפעתו העצומה והעקיפה של קיסינג’ר על האיש החזק בעולם.
ריקוד הטנגו של קיסינג’ר (לרוב בשם ניקסון) והשליט הסובייטי ברז’נייב חושף את קרב המוחות האדיר בין נציגי שתי המעצמות הנאבקות על ההגמוניה בעולם, כאשר כל צד מנסה לאיים בצורה עקיפה על עמיתו ולמתוח את החבל כמה שיותר כדי לגרום ליריבו למצמץ ראשון.
ומה עוד? ישראל ככלי שרת בידי מעצמה זרה. הנשיא ניקסון המתייחס לישראל כשור זועם חסר מעצורים, כעצם בגרון. קיסינג’ר המלהטט במילים ומווסת את המידע ואופן הצגתו (שם מכובס לשקר) בשיחות עם שגרירים ומנהיגי מדינות ומוביל את כולם בתבונה (כולל את הנשיא) ליעדים שהציב. השיחות הידידותיות עם שמחה דיניץ השגריר חשפו את הבלבול והמחלוקות הרבות בממשלה הנקרעת בין תסביך השואה, הפחד מבידוד בינלאומי,העלבון והרצון לנקמה. ההפסד הפוטנציאלי של ישראל נתפס בצורה קרה ומחושבת, והסיוע האווירי מתחיל מאוחר ובאופן מאולץ.
חלקו השני והקצר יותר של הספר מכיל תמלילי שיחות המתארים את סוף המעורבות האמריקנית בסכסוך בהודו-סין, הלוא היא מלחמת ויאטנם.
בחלק זה ניתן לחוש את חוסר התקשורת המוחלט בין הצבא, השגריר ומחלקת המדינה. מי שצפה בתיעוד הימים האחרונים של האמריקנים בסייגון לא צריך לקרוא את התמלילים בכדי להבין את הצורה המבישה שבה עזבו האמריקנים את אדמת ויאטנם. אי אפשר שלא להזכר בתמונות האחרונות של אזרחים התלויים על גלגלי המטוס בשדה התעופה של קאבול ולתהות האם אין דרך אחרת לפנות "מדינת חסות". כמו באפגניסטן, גם בויאטנם תחושות האשמה והכשלון מהדהדות בתמלילים השונים.
מי שסקרן לגבי היסודות המניעים תהליכים גאו-פוליטיים בעולם ימצא בספר מקור בלתי נדלה של דוגמאות חיות אשר רק מתי מעט נחשפים אליהם בזמן אמת.
"Israel will always be our ally", ועל זה אני משיב: "until it won’t"
הורדתי כוכב בשל הקיצוצים (צנזורה? חלקים שפחות מחמיאים למחבר?) הפוגמים ברצף ובהבנה.