"זכרתי אותך ונפשי
חנוקה מעצב שאת מכירה בי".

"אמת, לא עוד אוהבה, אך אולי עודי אוהב.
מה קצרה האהבה, מה ארוכה השכחה".

מילים מרהיבות.
שזורות ב-אמת, כאב, עצבות, פשטות, יופי וכנות.

אלו מילותיו של נרודה לאורך כל ספר שירים הנ"ל.
בצורה מופלאה ונובנה הוא כותב ומצייר עולם ומלואו.

כשאני מסתכלת לאחור אינני יודעת מתי הייתה הנקודה המדויקת בה אמרתי לעצמי שאני פמיניסטית. מי היו אלה שטמנו את הזרעים הראשונים שאחר כך צמחו וגדלו לידיעה הברורה לי היום שאני ובנות מיני שוות לגמרי לבני המין השני. לא זהות – שוות. האם זאת הפעם הראשונה שאבא שלי הלביש לי סינר. נתן בידי מברשת ועמד לידי והסביר לי כיצד צובעים כיסא של עץ. או שמא היה זה סבא שלי, שהיה חשמלאי מוסמך, שלקח אותי למחסן שלו, שהיה מלא אוצרות ולימד אותי כיצד להחליף את חוט הנחושת בנתיך בארון החשמל. כדי שלא יהיה מצב שיהיה לי קצר בבית ואצטרך לשבת בחושך ולחכות לעזרה (מהאביר על הסוס הלבן). כך אמר ואני למדתי גם להבריג בורג.

עברו שנים אבא שלי לימד אותי לקדוח בקיר כדי לתלות מדף. סבא לימד להחליף צמיג. ושניהם כבר אינן בן החיים יותר. בו זמנית סבתא ואימא לימדו אותי לבשל, לאפות, לסרוג, לתפור, לטפל בבית ובמשפחה. ושתיהן עדיין חיות ותומכות בי ובדרכי. בכלל המוטו אצלנו במשפחה היה, שאין, אין דבר בעולם שאני רוצה ושלא אוכל לעשותו. להשיגו. ולא משנה מאיזה עולם תוכן הוא מגיע. כל זמן שאני רוצה. התובנה שלי הייתה - כל מה שאתה יכול לעשות אני יכולה לעשות טוב יותר. או כפי שזה נאמר באנגלית ומצטלצל יותר טוב - Everything you can do I can do better. כך יצאתי לחיים מצוידת ביכולות ומונעת על ידי כוחות נפש שאפשרו לי להתמודד עם העולם בצורה הטובה ביותר. את העולם הזה לי תגברו גיבורות הספרים, שיכלו לכול, ובראשן צועדת ג'ורג' מ"נשים קטנות".

השבוע, בתי הצעירה בת השתיים עשרה ומחצה הציעה לי לקרוא ספר, שהיא כבר קראה מספר פעמים – "שודדות ים". אם הייתי קוראת אותו בתקופת נעורי או עלומיי בוודאי הייתי חושבת, שהוא ספר הרפתקאות נפלא. ועדיין אני חושבת שביסודו הוא ספר הרפתקאות טוב מאוד שמיועד לבני הנעורים. אולם בבסיסו הספר הוא בעל תפיסת עולם פמיניסטית, שבזכותה אני יכולה להתחבר לספר גם היום. ננסי, נערה צעירה בת לסוחר עבדים, שנפטר ומשאיר אותה ואת עתידה הלוט בערפל כבד, בידי אחיה הבוגרים – חסרי לב ובזבזנים ואדם נוסף עשיר ובעל השפעה, שהיא עתידה להיות אשתו הכנועה ובעלת הממון. רוב הנשים באותה תקופה היו נכנעות אולי כולן אולם ננסי - מורדת.

בכל שנה בקיץ יש לנו מנהג שכזה לעלות לבירה ליום שכולו מניחוחות העיר הזאת שאנחנו כל כך אוהבים. מתחילים בבוקר מוקדם כדי להימנע מהפקק בכניסה לעיר. משלבים מוזיאון עם טיול. ניגוב חומוס עם קונצרט. מסיימים מאוחר מאוד לתוך הלילה הצונן של העיר, שמחייב התעטפות ברדיד או סודר קל.

לפני כשנה נסעתי עם האיש שלי ושניים מילדיי הצעירים שוב לעיר האהובה. בבוקר סיירנו במוזיאון ישראל. בצהרי היום עת החום העיק צעדנו במעיין השילוח המצנן ולפנות ערב פנינו לבית ש"י עגנון לסיור מרתק בבית, שבסיומו צפינו בקטעים מתוך ספריו מומחזים בידי שחקנית מוכשרת ומופלאה, ששמה נשכח ממני בינתיים, אך הרצון לקרוא בכתביו של עגנון, שהפעם האחרונה שקראתי משלו היה לקראת הבגרות, חזר ובגדול. כך כשראיתי את הספר "שירה" בספרייה לקחתי אותו מיד איתי.

אני קוראת מהר. אפילו מהר מאוד. בולעת ספרים בלי הכרה - תולעת ספרים. אבל הספר הזה שונה. הוא אינו מאפשר קריאה מהירה. אינו נכנע לתכתיבי הזמן. הוא ממתן כל צורך לרוץ קדימה. הכתיבה, בניית המשפטים וכמובן השימוש במילים, בהטיות, בהרכבה מושכלת של המשפט. תענוג אמיתי. אני ממש מצליחה לטעום את המילים. לגלגל אותן בין הלשון לחך. לנעוץ שיניים במילים עסיסיות במיוחד ולתת לעסיס המתוק לזלוג החוצה מצדי פי כדי ששוב אשרבב את קצה לשוני ואטעם שוב את הטעם הנהדר. הקריאה ברומן "שירה" דומה ללגימת יין אדום ששכב במרתפים שנים רבות. אני כל כך נהנית. מזלי שפר עליי שהרומן הזה הוא ארוך, ארוך והיו צפויות לי שעות רבות של הנאה צרופה.

מפעם לפעם פתאום היה לי קשה לקרוא את הספר. הגעתי לשליש ממנו והעלילות המתפצלות ממנו והדמויות השונות שעלו וקיבלו במה. לפעמים במה נרחבת ולעיתים במה נרחבת מידי, הקשו על הקריאה. חוט העלילה המרכזי, אם יש דבר כזה בכלל, נעלם בתוך סבך החוטים של עלילות המשנה ודמויות המשנה. אבל עדיין הקסם בקריאת הספר הזה לא התפוגג.