קבלו סוד: אני אוהב במבה אדומה. זה ישראלי, זה מתוק וזה הטעם שלי. אמממה, יש בעיה. הגיל, המעמד, המקטורן לא תואמים את הצבע ואת הטעם. בגיל שלנו אוכלים סושי, לקרדות וקוויאר. בכמה שנים לפני שנולדו הילדים, הייתה ממש צרה. איך נכנסים למכולת השכונתית ומבקשים במבה אדומה בכמויות. קשה לקחת סיכון בשכונה שכולם מכירים את כולם והחנווני הוא מלך הרכילות. התנזרות.

ואז באו הילדים. עוד לפני שהם היו חצי שנה, הבית החל להתמלא במבה אדומה. ושוב בעיה. אמא של הילדה, לא ממש מבינה את האובססיה הזאת לבמבה. "מה אתה תינוק?" היא שואלת. "אפשר לחשוב. בסך הכל במבה". לכבודה, אני עדיין בתוך הארון. אוהב במבה אדומה ואוכל סושי. כמו גדול.

עד שאצא בהצהרה מגדרית עם שלט "אני מבוגר, אוהב ספרות קלאסית ובמבה אדומה", אפצה את עצמי בווידוי נוסף. אין לי מושג למה, אבל קראתי את 'ג'ירפה לא עפה'. כנראה השם עשה לי את זה. זה לא לקח הרבה זמן. אבל זה היה ממש כיף. קצת פחות מאסקפיזם. פשוט לקרוא, להתמוגג.

ואז, מיהרתי לבדוק את הביקורות כאן. כמו שאתם יכולים להתרשם בעצמכם, לא מצאתי מישהו שמסכים איתי. התחרות היא מי יכסח את הספר ביתר חדות. ספורט די קל לאנשי סימניה. בינינו, מי שגומע דוסטויבסקי, טולסטוי ושיירר, לא יתקשה להסביר את הרדידות של הג'ירפה שמנסה לעוף.

ולמרות זאת. מסתבר שלפעמים מותר גם להסיט את משקפי הקריאה וקצת לכייף. להתנחמד. ואולי גם ליהנות. לקרוא מישהו רהוט, עם דמויות צבעוניות כמו בסדרות זולות. להכיר קצת כיוונים של עיצוב וגיוון. אני ממליץ על זה, בעיקר לאמיצים שמעזים להודות על הנאה ילדותית. ואם אתם כבר קוראים, תנשנשו קצת במבה אדומה.

כשהחיים מזמנים קלישאות בגרוש אפשר רק לצחוק ולזרום אתם.

"גברים הם גזע שונה מנשים, הם לא מקולקלים ולא צריך לתקן או לשפץ אותם. גבר זה גבר ואישה היא אישה, וזה לא טוב או רע – ככה זה ואם היא יוצאת עם ג'ירפה, היא לא יכולה לצפות שהג'ירפה תעוף. אם היא רוצה לצאת עם משהו שעף – שתצא עם שלדג."

כשגאיה שאלה את אמא שלה במי מהחתיכים התורנים לבחור היא ענתה לה , "למה לבחור"? לאישה יש רק שימלה אחת בארון?"
התשובה שעשעה אותי לגמרי כי כולנו יודעים שזוגיות היא עבודה לכל דבר, ואם לא משקיעים ומתחזקים את הזוגיות אי אפשר לצפות שהיא תפרח.

גאיה רצתה להבין מדוע היא נכשלת במערכות יחסים? האם היא פטפטנית, לעגנית, שתלטנית ומסרסת? נמוכה מדי שעירה מדי ,מכוערת או אולי מסריחה? ואפילו היא הבינה שלא תמיד הגבר אשם! דביר החתיך התורן אחרי שלושה גירושים וילדה ענה לה את התשובה הנ"ל על הג'ירף מלאת יופי וחן שמניחה את הדעת.

מיקה וגאיה עברו דרך עם עצמן ופתחו בית ספר לעיצוב ואדריכלות והיו מורות לחיים לכל מי שרצה ללמוד ולהתפתח ולהגשים עצמו.
כי לא משנה בן כמה אתה, מה שהוטמע בנו כילדים, אם זה שמן או רזה טיפש או עצלן, אהוב או שנוא התכונות הללו מקבעות אותנו לכל החיים. כמורות הן הטמיעו בידי התלמידים שבידנו זכות הבחירה אם להשתחרר מהקיבעון שלנו או להעז לבחור את מי שאנחנו רוצים להיות.

לפי גאיה ומיקה הפמניזים יכול להיזרק לפח ! האם אישה שווה לגבר באם היא יולדת מניקה ומגדלת? מאיזה כיוון שלא נסתכל על זה אם אין סבתות משני הצדדים לרפד את חיינו זו כמעט התאבדות ובחירה בלתי אפשרית בין הגשמה עצמית לבין אמא שמחכה לילדים עם שניצל וספגטי.!

האם גברים היו עומדים במשימה? לא כאלה שעובדים מהבית על המחשב! אלא כאלה שמפסיקים את רצף העבודה בכדי לגדל להניק וכד' ואז לחזור לשיגרה אחרי כמה חדשים....בעיקר הכוונה של להפסיק רצף של מה שעשו קודם.

הספר שיעשע אותי , ספר בעיקר לנשים, לעתים הרגשתי שהספר הוא סוג של שיחה ארוכה כזו שמשוחחים עם חברה טובה בבית קפה.
זה בהחלט ספר נשנש וכולנו יודעים היכן קוראים ספרי נישנוש כולל מטוסים , מושבי אסלה, על החול בים או בתוך אמבטיה.

ספר מלא קלישאות שממלאות את חיינו והדפים עפו ונגמרו מהר עוד לפני שהבנתי שקצת ביזבזתי סתם זמן.

1 - טוב כספר חג/מילואים/שירותים או כהפוגה בין לבין
2 - ספר בינוני ומטה לא לכאלה שחשקה נפשם בספרות טובה
3 - ספר הקלישאות הכי הכי שקראתי

השם של הספר פשוט קרא לי מהדוכן ולא יכולתי לעמוד בפיתוי הג'ירפה

מה זה היה השטויות האלה?
אני כועסת על עצמי שבזבזתי יותר מיממה אחת על אוסף השטויות וקלישאות המתמשך הזה.
היו פרקים שחשבתי לעצמי , טוב מה עכשיו קטעים נבחרים ממאמרים של בנין ודיור? טיפים למעצבת פנים מתחילה?
אבל אז פתאום זה הפך ליומן ווידוים של הומוסקסואל מתחיל..
הדמויות הן קלישאה מהלכת אחת , ההומו חייב להיות גם חתיך , גם קצין צהל קרבי וגם להדרדר לזנות?מה אין הנחה?
ואז מה צריך לאייש בתפקיד האישה המצליחה מישהי שעונה על כל הקלישאות של מתחתנת סידרתית, מאהבת אגדתית ואמא מחורבנת? לא מיצינו??
השלישית סתם שיעממה טיכו כי היא בארכיטיפ היחיד שהיו פנוי אשה מסורה שקצה בריצוי בעלה המבוסס ומשפחתה הבורגנית אז היא מתגרשת וישר חוטפת סרטן.
השתעממתי ואז כשהתרגלתי ( מה שאני אוותר? בחלומות הלילה ) התאכזבתי ובסוף כבר גיחכתי והשחזתי סכינים לפוסט מורטם הזה.
לא. ג'ירפות לא יכולות לעוף אבל היי, הספר הזה כן
- דרך החלון ובקרוב.
חוסו על זמנכם היקר

הסופרת רינה פרנק שיחקה אותה בגדול בספרה כל בית צריך מרפסת.
לכן כשיצא ספרה החדש ג'רפה לא עפה,אנשים חיפשו אותו בצורה מפתיעה.
טוב כמובן שגם אותי ממש סיקרן,אחרי סיפרה כל בית צריך מרפסת,שאני ממש ממש אהבתי אותו.
הספר מסופר מפי בחור בן 24 שלומד אדרכלות אצל שתי נשים מאוד חריפות,ומנוגדות באופיין.
ספר נחמד לא יותר,נקודת זכות גדולה לרינה פרנק ,היא כותבת בסגנון יוצא מהכלל.
ספר חמוד סיימתי אותו ביומיים.

אתחיל בכך ,שאין לפסול ספר על סמך שפה מעט בוטה... המחבר/ת,,, השקיעו זמן ומחשבה בכתיבתו של הספר... ואל לנו לזלזל בכך....למעט השפה הבוטה של המחברת, אהבתי את הסיפור , זה ספר קריא מאד קל.. סיפור נחמד על 3 גיבוריו גאיה מיקה ונועם כאשר על כל אחד מהם תפורה היסטוריה רבת ענין...ספר מענין.... ולכן אדרג אותו ב-4 נקודות...

כשאני קוראת בספרה של רינה פראנק מטרני, אני מרגישה כאילו הייתי מתבוננת בבואתי העירומה במראה. תחילה התמלאתי כלימה כשהבנתי שכמותה אף אני ממהרת לחלץ את גיבורי מפגעי המציאות, ולהתיר עבורם את הסבך בקלות יתרה מידי. בדיוק כמוה גם אני חוטאת בפרשנות יתר. אולם במחשבה שנייה מי אמר שהחיים חייבים להיות סבוכים, כואבים ומדכאים? אני אינני חיה כך את חיי, ואם כך מדוע שאתעלל בגיבוריי לשווא. המסר שמעבירה מטרני בספרה תואם את החזון שלי, האומר שלכול בעיה או קונפליקט קיים פתרון, ובאמצעות חשיבה יצירתית ניתן למצוא אותו במהירות. כל רגע בחיים הוא חשוב ובעל משמעות, ולא כדאי לבזבזו על הלקאה עצמית ותוכחה. את הספר גמעתי בשקיקה, ואני ממליצה לכם ללגום אותו ככוס יין צונן, לחיים!

האמת שלא נעים לי להגיד אבל לא התאהבתי כמו כולם בספרה של מיטרני "כל בית צריך מרפסת" אבל אחרי שהמליצו לי בחום על ספרה הנוכחי שינסתי מותניים והתחלתי לקרוא

האמת שהיה לספר פוטנציאל כביר מבחינתי, סיפור על מתמחה בסטודיו לעיצוב פנים בהחלט נתן 10 נקודות בונוס מבחינתי כסטודנטית לאדריכלות אבל שם לצערי זה גם נגמר

התחושה שלי הייתה בעיקר שהדמויות הן איכשהו לא מצליחות להתרומם לדמויות מורכבות גם אחרי השקעה לא מבוטלת בסיפורים קורעי לב

מאכזב

בחיי, אני לא מבינה איך הוצאת ספרים מרשה לעצמה להוציא כזה ספר..
מזמן לא קראתי ספר כ"כ שטחי ורדוד, הסופרת לא מצליחה לעורר עניין, ונראה כאילו גם היא לא הבינה מה היא רוצה מעצמה.
השפה בספר לא מכבדת את הסופרת, וגם יש את העניין המוזר עם המספר - מצד אחד המספר הוא סטודנט שמספר בגוף ראשון על חייו, ופתאום יש קפיצות לסיפורים על 2 "הגיבורות", שגם מספר יודע כל מספר על חייהן.. לא מובן.
בסוף הספר יש קצת רוחניות בגרוש, ובזה מסתיים הספר המביך.
הסופרת רשמה על כריכת הספר שהיא מכירה את 2 הגיבורות מקרוב, ולמדה עיצוב בבית ספרן. נראה לי שכל הספר הוא התחנפות אחת גדולה אליהן.
בקיצור.. אכזבה, לא לטרוח.

פתגם עתיק קובע:"אשה בונה אשה הורסת". לאחר קריאת ספרה הנפלא של רינה פרנק מיטרני "ג'ירפה לא עפה" אני רוצה להציע פתגם אחר חדש ועדכני. אשה כותבת אשה קוראת=שתי נשים (לפחות) מאושרות. הספר זורם,קריא,מעניין. קחו לכם שישי אחד או שבת אחת או סתם יום של חול ו ת ה נ ו. מומלץ לקרוא גם את "כל בית צריך מרפסת" של אותה הסופרת.